---

דעות חלופיות בקשר לסכסוך הערבי-ישראלי הינן נדירות. מלמדים אותנו להאמין שיהודים וערבים שונאים אחד את השני, ושום דעה אחרת על הסכסוך מוצגת. האשמה בגין הסכסוך בדרך כלל מוטלת על צד אחד או השני -- על בסיס טענה מוסרית -- שצד אחד אינו מתייחס יפה לרעהו.

 

בהקשר זה, ספר שנתפרסם לראשונה ב-1938 הוא קריטי להבנתנו מדוע הסכסוך במזרח התיכון נוצר, ולחלוק עם התפיסה שיהודים וערבים במזרח התיכון תמיד שנאו אחד את השני.

 

על אף שמעט ידוע אודות המחבר, ספרו של וויליאם זיף, The Rape of Palestine (ספרי ארגוס, ארה"ב) הוא הניסיון הראשון להציע תפיסה אלטרנטיבית באשר למקורות הסכסוך. הספר מתעד את ההבדל בין הרגשות, שהיו פרו-יהודיים לרוב, של האליטה הפוליטית הבריטית שראתה נוכחות יהודית חזקה בפלסטין כטובה לאימפריה, לבין קבוצה של פקידים בריטים גבוהים אנטי-יהודים שהאמינו שהיהודים יהפכו לכה חזקים (אם אנגליה תרשה להם) שהם לא יצטרכו להסכים יותר לדרישות בריטיות.

 

הקבוצה השנייה צדקה במאה אחוזים. נוכחות יהודית חזקה בפלסטין משמעה עצמאות לאומית יהודית, שלא תשרת את האדונים הבריטים באותה צורה שהבובות הערביות עשו. מנהיגים ערביים שבטיים היו ניתנים להשחתה, וזאת היתה הדרך בה אלה שניהלו את המדיניות הקולוניאלית הבריטית יכלו לשלוט בהם. הם הבינו ששליטה ביהודים לא תהיה כה קלה.

 

ספרו של זיף מתעד כיצד הבריטים יצרו את ההתנגדות לציונות, ומוכיח שעד שה"מנהיגים הערביים הקיצוניים" לכאורה נכנסו לתוך התמונה, מרבית התושבים הערביים של פלסטין לא רצו יותר מאשר לחיות בשלום ובשגשוג עם היהודים.

 

"המנהיג הדתי המוסלמי, המופתי, היה ידיתוית בגלוי. ברחבי ערב, המנהיגים היו לרוב פרו-ציוניים במפורש; ובפלסטין, הכפריים תמיד שמחו על האפשרות שמושב יהודי יוקם קרוב לכפריהם. קשר מסחרי בין הערבים ליהודים היה תמידי ועקבי.

 

"האוכלוסיה הלנבטינית הגדולה, שפרטיה המשיכו לראות את עצמם פשוט כנתינים עותומניים, שנאה את התנועה הערבית הלאומית, ונשאה מבטה לעבר האירגון הציוני החזק ובעל-ההשפעה עבור אהדה ועזרה.

 

"חוסיין מחג'אז נשא את מבטו לעבר הציונים עבור ניסיון כלכלי ומדעי להם המדינה הערבית המתוכננת תהיה זקוקה בצורה נואשת. במאי 1918, ד"ר חיים וייצמן וחוסיין מחג'אז נפגשו בקהיר, שם האחרון דיבר על שיתוף פעולה הדדית בין יהודים וערבים בפלסטין. בתחילת 1919 נחתם מסמך חברות שקבע שיתוף פעולה קרוב ככל האפשר בפיתוח המדינה הערבית והקהילייה היהודית שתוקם בקרוב בפלסטין." (עמ' 13)

 

בשלישי במרץ, 1919, עוד מנהיג ערבי, פייסל, בן שריף, כתב: "מכל הלב, אנו מאחלים ליהודים ברוכים הבאים הביתה".

 

זיף כותב:

 

"בתכנון מודע, המינהל טיפח עוינות בין הערבים ליהודים. באופן ישיר, הוא יעץ לערבים הנדהמים של פלסטין ושל מצרים להימנע מכל ויתורים ליהודים. הוא יצר את האיגוד המוסלמי-נוצרי, והשתמש בו ככלי-נשק נגד הציונים. הוא הנחה נוער ערבי נדהם בטכניקה ובעקרונות של לאומניות מודרנית, כדי להתנגד ל"העמדות פנים" של היהודים. ובלונדון הוא יצר קשר עם גורמים אנטי-יהודיים אמינים כדי ליצור מערכת יחסים שהחזיקה מעמד עד היום. לא בלבד שהסיתו את הערבים וייעצו להם, אלא גם מימנו אותם וסיפקו להם טיעונים שנכתבו על-ידי סופרי צללים שהיו אח"מים אנגליים.

 

"המצב בא לנקודת רתיחה ב-1920, כשפייסל ביים מרד נגד הצרפתים בדמשק, בשימוש בכסף ונשק שסופקו על-ידי המפקדה הכללית הבריטית. הוא הוכתר מלך על-ידי "קונגרס סורי" שכלל פלסטינים, ושהביע את העיקרון שפלסטין הינה חלק בלתי-ניתן להפרדה של סוריה. כמעט בו-זמנית, כדי להראות כמה בלתי-אפשרי היה יישום הצהרת בלפור נוכח עוינות מקומית, הגנרלים סידרו פוגרום בירושלים."

 

זיף האמין שהבמה הוכנה, וטען שהעיתוי של המהומות של אפריל 1920 היה מושלם. הוא חושף איך תועמלנים רצו בתוך המונים מוסלמים שנתאספו לחגיגת נבי מוסא בירושלים, ממריצים בקריאות "מוות ליהודים" וצועקים ש"הממשלה עימנו". זיף גילה שכל השוטרים היהודים שוחררו מתפקידם בעיר העתיקה.

 

הוא אומר שמהומות מתוכננות כאלה התרחשו שוב באפריל 1921 בירושלים. זיף טוען ש'במקרה' מפקד המשטרה הבריטי היה מעבר לים. באופן מסתורי היהודים המעטים במשטרה שוחררו מתפקידם אותו יום. ההמון הערבי צעק: "בולשביק! בולשביק! הציונים מציפים את הארץ בבולשביקים!" (עמ' 20).

 

הנקודה היא לא שהממשלה הבריטית היתה פרו-ערבית או אנטי-יהודית. הנקודה היא שהרבה מהאלימות ומהמריבות היה מתוכנן -- ולא התרחש כתוצאה טבעית של שנאה הדדית בין היהודים לערבים, שפי שהתקשורת השלטת סיפרה לנו זה עשורים.

 

בעוד שרבים הלומדים את הסכסוך הערבי-ישראלי שמעו על המופתי של ירושלים, רובם אינם יודעים איך המופתי זכה במשרתו. זיף כותב:

 

"מעורב במהומות היה הרפתקן פוליטי בשם חאג' אמין אל-חוסייני. חאג' אמין נידון על-ידי בית-משפט בריטי ל-15 שנות עבודת פרך. 'למזלו', הוא הורשה להימלט על-ידי המשטרה, והיה פליט בסוריה. זמן קצר לאחר מכן, הבריטים הירשו לו לחזור לפלסטין, היכן שחרף התנגדות המועצה המוסלמית העליונה שהתייחסה אליו כבריון, חאג' אמין מונה עלי-ידי הנציב העליון הבריטי כמופתי של ירושלים לכל ימי חייו" (עמ' 22).

 

ביחס לפוגרומים הערביים של 1929, אליף ביה, עיתון ערבי בדמשק, כתב: "ההתקוממות היתה תוצאת קנוניה בריטית ... הבריטים חיפשו אמתלה לדחות את דרישות הסוכנות היהודית להשתתף בניהול הארץ, ועודדו את הערבים ללמד את היהודים לקח."

 

ביחס לדעות ערביות בקשר להגירה יהודית, זיף מצטט את הרוזן קרלוס ספורזה בספרו, Europe and Europeans: "סורים מכל המעמדות, אשר צפו בהתפתחות פלסטין בעיניים קנאיות, השתוקקו לדבר-מה מאותה תופעה בארצם הם."

 

תשוקה זו הובעה בעצומה התובענית שנשלחה לצרפתים ב-1935 על-ידי תושבי לבנון, המפצירה בהם לעודד הגירה יהודית, מאחר שהיא תוביל לשגשוג. בעיתון מדמשק איסן עלכאר נכתב: "מן הראוי שנדרוש הגירה יהודית, שבאמצעותה מצבנו ינצל."

 

מתוך תחושה שאיזו מטרה גסה משתעשעת בגורלם הקולקטיבי, העיתון הערבי הירושלמי אל איקדאם כתב במאי 1930: "אנו מובלים על-ידי קבוצת אנשים שמתמקחים בנו, קונים ומוכרים אותנו כבקר. העם הערבי טרם ביטא את מילתו האחרונה בקשר לשאלה הערבית-יהודית. כשמילה זו תתבטא, היא לא תהיה כזו של שינאה, אלא של שלום ואחווה, כנאות עבור שני עמים הדרים בארץ אחת."

 

במהלך סמינר של מנהיגים מוסלמים ונוצרים מנצרת במרץ 1934, הצהרה ניתנה לעיתונות כדלהלן: "בשם מרבית בעלי-הרכוש והצרכנים, אנו מצהירים בזאת שהיינו מקדמים בברכה הגירה יהודית, וסומכים על היהודים הנאורים עם קשריהם הכלכליים והמסחריים."

 

זיף טוען שההתנגדות להגירה יהודית לפלסטין בכלל לא היתה נפוצה כפי שהדעה הרווחת וספרי היסטוריה סטנדרטיים הובילו אותנו להאמין. בזמן שועדת פיל היתה בעיצומה ב-1937, ערבים התחילו להביע רצון להתפייסות. מה-New York Times של החמישי לאוגוסט, 1937, אנו קוראים: "לראשונה בעשרים השנים מאז הצהרת בלפור, הערבים גינו את ממשלת פלסטין בגלוי על שהיא אף פעם לא עשתה מאמץ להביא את שני העמים לדו-קיום."

 

העיתון הערבי פלסטין טען במאמר המערכת ש"חרף טענות בריטיות של טינה שלא ניתן לפותרה בין יהודים לערבים, לא עולה בזכרוננו לא אף מקרה אחד מאז החסות הבריטית כאן בו הם נקפו אצבע להבאת הערבים והיהודים לדו-קיום. לפני המלחמה תושבים יהודים חיו כאן בשלום עם ערבים מאות שנים. עד היום יהודים אלו, בנוסף לערבים, מחזיקים באמונה שלולא המדיניות הבריטית של 'הפרד ומשול', הערבים והיהודים היו חיים שוב בפלסטין בשלום ובהרמוניה."

 

בחמישי לנובמבר, 1937, העיתון הערבי היומי עד-דפע טען שהממשלה הבריטית דחתה בצורה מוחלטת כל הצעות לדיון משותף בין היהודים, הערבים והבריטים, אף על פי שהיהודים והערבים כמהו לפגישה שכזאת. אחרי שדיבר עם אנשים מכל רבדי האוכלוסיה הערבית, דיווח ב-21 לנובמבר הכתב במזרח הקרוב של ה-New York Times שקריאתם תמימת-הדעים היתה: "סבלנו די ואיננו רוצים עוד צרות. יקלל אללה פולשים אלו מבחוץ המפריעים לקיומנו ויקפד את חייהם."

 

עלונים חולקו בכפרים ערביים ברחבי פלסטין שתקפו את אנגליה כ"סיבת חורבנם" (עמ' 104).

 

ד"ר גוסטבו גטרז, נשיאה לשעבר של לשכת הסגנים של קובה, הצהיר לאחר ביקורו בארץ קודש בשלהי 1936 שהוא לא ראה "שום הוכחה של חיכוך או חילוקי-דעות בין הערבים והיהודים בפלסטין" וש"אם היו מניחים את הערבים והיהודים לנפשם, או אז הם היו יכולים ליישב את בעית פלסטין בצורה חכמה ולתמיד."

 

בניגוד למה שספרי ההיסטוריה מספרים לנו, היתה התנגדות ערבית לשלטון הבריטי -- ורצון כן לחיות בשלום עם היהודים -- אפילו במועד המאוחר של 1937.

 

בתיארו את המצב הערבי הקשה, שלא השתנה בששת העשורים מאז כתב את ספרו, זיף אומר: "על הערבים להשתחרר מהממשלים הרודניים והפיאודליים הנוכחיים שתחת עולם, כל העמים הערביים סובלים. בארצות ערב, חרף החוקות 'על נייר' הקיימות באחדים מהם, יש מעט בכיוון החרות. עוני ובורות שוררים."

 

החשוב בספרו של זיף הוא שהוא נכתב קרוב לזמן בו האירועים התרחשו. זהו הסיפור הרביזיוניסטי הראשון של התפקיד שהבריטים שיחקו במזרח התיכון בכלל ובסכסוך הערבי-ישראלי בפרט. הנחת-היסוד העיקרית שלו -- שהסכסוך הערבי-ישראלי נוצר ומשולהב על-ידי הבריטים, ואינו תוצאת שינאה אתנית של המשתתפים -- הוא במובן מסוים נקודת מבט מהפכנית חדשה על ההיסטוריה של המזרח התיכון.

 

אם לא יותר מזה, ספרו של זיף צריך לעודד את הממשלה הישראלית להקים גוף לקרוא בשמות חדשים כל הרחובות בארץ שנקראו על-שם אישים מהמנדט הבריטי. הממשלה הבריטית היתה הסיבה בגינה מדינת ישראל לא קיבלה עצמאות עד 1948. בהתחשב במצב של המשק הפלסטיני ב-1937, עצמאות היתה סבירה כבר אז. לולא השלטון הבריטי על פלסטין, עד 1930 הגירה יהודית בלתי-מוגבלת והעבודה הקשה והיצירתיות של המהגרים היהודים החדשים היו יוצרים משק פי שניים גדול יותר ממה שהיה באותה השנה. הערבים עצמם מודים שהם היו משתתפים בצורה מלאה בשגשוג כלכלי זה.

 

במקום זאת, הממשלה הבריטית יצרה "קיצוניים" ערבים מזוייפים כמו חאג' אמין כדי להוסיף דלק לסכסוך. הממשלה הבריטית גם היתה אשמה בהשחתת מנהיגים ערביים ובקשירת קשר להותרת כל הערבים עניים וכלכלותיהם בלתי מפותחות.

 

"ככל שהדברים משתנים, כך הם נותרים בעינם."