אוסף זה של הערות נאסף כדי לעזור ליהודים ולערבים להבין למה הסכסוך במזרח התיכון ממשיך להותיר צלקות. הכוונה היא לקדם את ההבנה ששני עמים אלה אינם האויבים הכי גדולים אחד של השני; גורם שלישי, האליטה הזרה (א"ז), הוא הסיבה שהמזרח התיכון ממשיך להיות בלתי-יציב.

 

ניתוח אוביקטיבי אמיתי של נושא זה, ללא המטען שיהודים וערבים הוזנו על-ידי המנהיגים הלאומיים שלהם, מגלה שהסכסוך במזרח התיכון היה נגמר לפי עשרות שנים לולא זרים שלהבו אותו. המשך הסכסוך משרת את האינטרסים שלהם -- דהיינו, אספקות נפט, מחזור 'פטרו-דולרים', או מכירות כלי-נשק על-סך מיליארדי דולרים. ה"מצב" הפלסטיני-ישראלי הוא איפוא עלה-תאנה גרידא עבור הא"ז, ומאפשר להם לקדם את מטרותיהם האחרות באופן לא מורגש.

 

עלינו למצוא פתרון מבוסס על הסיבה הממשית להמשך הסכסוך, ולא לקבל פתרונות המוצגים על-ידי התקשורת השלטת.

 

השנאה בין שני העמים אינה נובעת מלבבות ערביי ויהודי המזרח התיכון, אלא נוצרת ומלובה מחו"ל. ערבים ויהודים חייבים לראות מעבר למסך התעמולה ולהבין שסכסוך זה נוצר בשבילם. כל פעם שנראה שהסכסוך מגיע לתומו, זרים מפיחים בו רוח חיים על-ידי התעקשות שיש בידיהם "יוזמת שלום חדשה" שלטענתם תביא שלום, מה שאף פעם לא קורה.

 

התערבות הא"ז בעניני המזרח התיכון הינה טרגדיה עבור העמים הערבים -- מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית. על ערביי ויהודי המזרח התיכון להודות ששניהם הינם קרבנות של הזרים. באמצעות עבודה משותפת, ביכולתם להסיר סרטן ההתערבות הזרה ששומרת על הסכסוך חי וקיים.

 

 

פרק א'

 

הלב והמהות של הסכסוך במזרח התיכון

 

משך יותר מ-75 שנים, דפלומטים מערביים העלו "יוזמות שלום" שונות כדי לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי. אבל הן תמיד נכשלות. מדוע?

 

מה משמר את הסכסוך במזרח התיכון? אם ברצוננו למצוא פתרון, עלינו קודם כל להבין למה הסכסוך ממשיך להתקיים. כדי לעשות זאת, עלינו לאמץ נקודת מבט על המצב מלמעלה למטה, במקום מלמטה למעלה.

 

הסתכלות כזאת היא בדיוק ההפך מהדרך בה רוב היהודים והערבים הורגלו להתבונן ב"מצב". יהודים מתמקדים בנזק שהערבים/פלסטינאים גורמים, ומאמינים שאותו הנזק הוא הסיבה של הסכסוך, כאשר הוא באמת רק תוצאה שלו. הם רואים את הסכסוך ואת מקורותיו מלמטה למעלה. ערבים/פלסטינאים מתמקדים בנזק שישראל גורמת ומאמינים שזהו גורם הסכסוך, כאשר הוא באמת רק תוצאה שלו. גם הערבים מתייחסים למצב "מלמטה למעלה".

 

כדי להבין מהו הגורם האמיתי להמשכות הסכסוך במזרח התיכון, עלינו להתבונן במצב "מלמעלה למטה".

 

על מנת לקבל תמונה מדוייקת יותר של מה שעומד מאחורי הקיום המתמיד של הסכסוך, בואו נכיר את חמשת הגורמים הבאים המשרתים להנציח -- במקום לפתור -- את הבעיה:

 

1) האינטרסים המושקעים של האליטה הזרה (א"ז): ישנו "גורם שלישי" בסכסוך, בנוסף לישראלים ולערבים: הזרים (לפי סדר החשיבות: ארה"ב, אנגליה, סין, צרפת, גרמניה). בלעדיהם, לא היה סכסוך במזרח התיכון בגלל שהשפעת הזרים מונעת את פתרון ה"מצב". למרבה הצער, הן הערבים והן היהודים הישראלים מאמינים שהם האויבים הכי גרועים אלה של אלה -- בלי להתחשב בגורם השלישי -- הזרים -- שהוא האויב של שניהם. הדבר הבולט המשותף לערבים ולישראלים הוא האויב המשותף הזה, אך המנהיגים של שני הצדדים (שאינם לגיטימיים או בלתי-תלויים) אומרים לאוכלוסיות שלהם שהצד השני הוא אויבם מספר אחת. לכן, הסכסוך ממשיך.

 

2) שליטה על הנפט של המזרח התיכון: הזרים מתערבים בסכסוך הערבי-ישראלי כדי לנצל את ולשלוט במשאבי הנפט העצומים באזור. לולא הנפט, או אז לא היו פטרו-דולרים למחזר, ולא היתה סיבה לזרים לשרור באזור.

 

3) מכירות נשק: לו היה חרם עולמי על מכירות נשק למזרח התיכון, לא היו יותר "רודנים ערביים קיצוניים" עם נשק מודרני. אם הזרים היו מפסיקים למכור נשק משוכלל לעמי המזרח התיכון, הסכסוך היה מסתיים.

 

4) התקשורת השלטת: לו התקשורת השלטת במערב היתה מפסיקה לדווח על "החיפוש אחר שלום במזרח התיכון", שלום היה בא במהרה. על-ידי שמירת הדימוי של האזור כמקום "בלתי-יציב", התקשורת, כמקור היחידי של מידע שעל-פיו בני-אדם מעצבים את תפיסותיהם, מספקת לזרים אמתלא להתערב, ובו-זמנית מצליחה לשכנע את כולם שעמי מערב אלה רוצים שלום, חרף העובדה שהם "מחפשים" אותו יותר מ-50 שנה, לשווא. התקשורת אף פעם לא מטילה ספק בכוונות או במטרות הסמויות של הא"ז. כך שתקשורת מספקת את הדבק שמשמר על הסכסוך. בלי הדיווחים המתמידים של התקשורת השלטת על הסכסוך, שלום היה בא, מאחר והכל היו שוכחים שהמזרח התיכון הוא "בלתי-יציב" ולכן זקוק לייצוב דרך "יוזמות שלום" חדשות.

 

5) מנהיגות לאומית מושחתת של שני הצדדים: שלום בין הערבים והיהודים הוא לא מה שמעניין את הא"ז, אלא המשכת הסכסוך. האמצעי לכך הוא על-ידי השחתה ושליטה של המנהיגים הלאומיים של שני הצדדים. הסיבה לכך שמנהיגים לגיטימיים ופופולריים אינם אוחזים בהגה השלטון במדינות המזרח התיכון הינה שהא"ז תפיל כל מנהיג שאינו דואג לספק את רצונה לפני צרכי עמיהם הם. ברגע שמנהיגים במזרח התיכון נבחרים ומשיגים פופולריות בין עמיהם הם, הא"ז משמיצה אותם כ: "קיצוניים", "מנהיגים טרוריסטים" או "אויבי שלום", וכך פוסלת אותם בזירה העולמית. איך ייתכן דו-קיום כן כאשר המנהיגים של שני הצדדים מעונינים יותר לרצות את אדוניהם הזרים מאשר את עמיהם הם?

 

אם לא נבין את חמשת הגורמים הבסיסיים לעיל, לעולם לא נבין את הסיבות האמיתיות להימשכות הסכסוך. במקום זאת, כל צד ימשיך להאשים את רעהו -- במאמץ להצדיק כל אחד את עמדתו הוא ולשכנע את עמו ואחרים מבחוץ שהצדק עימו, ושהצד השני הוא הטועה. מצב זה יוביל רק למוות ולהרס נוספים.

 

טכניקה זו, המכונה "הפרד ומשול", היא שיטה מועדפת של הא"ז מזה עשרות שנים.

 

מדוע ישנו סכסוך במזרח התיכון?

 

הבה נפרק את הסכסוך למרכיביו ונתבונן בכל אחד מהם:

 

1) המחנה הפרו-ערבי מכנה את הסכסוך במונח הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. לטענתו, מדינת ישראל מדכאה את הפלסטינאים וכתוצאה מכך, המזרח התיכון כולו נותר בלתי-יציב, ויוותר בלתי-יציב, אלא אם הפלסטינאים יקבלו מדינה משלהם.

 

2) ישראל מגדירה את המצב במונח הסכסוך הערבי-ישראלי. לפני תחילת תהליך אוסלו, ישראל טענה שהסכסוך היה קיים מאחר ו"הערבים לא מכירים בזכות קיומה של ישראל". כעת ישראל אומרת שהסכסוך ממשיך בגלל שהמנהיגים הפלסטינאים "תומכים בטרור".

 

מסקנות אלה מוזנות לעמים הערבים ולעם הישראלי כדי לאפשר לכל אחד מהם להצדיק את עליונותו המוסרית ולמקד את שנאתו כלפי השני. דבר זה בתורו מסיח את תשומת-ליבם של העמים מאויבם מספר אחת: הזרים.

 

הגורמים הזרים משכנעים את הערבים שישראל אשמה ב"דיכוי" הפלסטינאים, ובמקביל משכנעים את הישראלים שהסכסוך קיים בגלל שהערבים לא מכירים במדינה היהודית או מבקשים את חורבנה (כלומר, תומכים בטרור). על-ידי כך הגורמים זרים מצליחים להסתיר את התמונה הגדולה: מה שהזרים עושים ביחס לשליטתם במשאב הטבעי היחידי של מדינות הערבים, ואיך הם מוכרים כמויות אדירות של נשק לממשלים מפיקי-נפט.

 

כדי לשמר הונאה זו, הגורמים הזרים חייבים לשלוט במנהיגים הלאומיים של שני העמים, ולהבטיח שהתקשורת השלטת לא סוטה במידה גדולה מדי מהכותרות: "ישראל מתנהגת בצורה בלתי-מוסרית כלפי הפלסטינאים" או "המנהיגים הפלסטינאים תומכים בטרור".

 

יצירת מדינה פלסטינית בת-קיימא או שלום בין הערבים ליהודים אינה מטרת הזרים. בין אם מבטאים אותה בפומבי או לא, כוונת הזרים היא להאריך את הסכסוך במזרח התיכון, לא לפותרו. כל עוד שערבים ויהודים אינים מבינים אמת יסודית זו, הגורמים הזרים, באמצעות התקשורת השלטת, ימשיכו להוליך את שני הצדדים שולל ולהשפיע על תפיסתם ביחס לסיבות הימשכות הסכסוך.

 

נקיטת עמדה מוסרית מתנשאת בסכסוך במזרח התיכון

 

הדרך היחידה בה הזרים יכולים להאריך את הסכסוך היא שכל צד יאשים את השני בהמשכיותו. כך, אף צד לא יוכל לגלות את הסיבות האמיתיות, שהינן עיסקאות הנפט והנשק בין מדינות הנפט העשירות והכוחות הזרים. היבט אחד של הסכסוך משרת כהסוואה נוחה לשני.

 

כדי לשמר על הונאה זאת, מעסיקים את ה"טיעון המוסרי", על-מנת שהעולם יתמקד ב"מוסריות" של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. בדרך זו, כל אחד נאלץ לבחור בצד. הצד הפרו-ערבי טוען שישראל לקוייה מוסרית, בעוד שהצד הפרו-ישראלי טוען שהערבים הם לקויים מוסרית.

 

כך כל דיון בפומבי מובנה בדרך בה העמים באזור ובחו"ל נאלצים להאמין לטיעון של צד אחד או לזה של השני. הגירסה הפרו-ישראלית היא שהערבים רוצים להרוס את מדינת ישראל ושהם מפעילים טרור כדי להשיג מטרה זו. הצד הפרו-ערבי טוען שפעולות מדינת ישראל נגד הפלסטינאים הינן בלתי-מוסריות מאחר והן פוגעות בזכויות הפלסטינאים להגדרה-עצמאית, בזכויות האדם שלהם ובכבודם. בקצרה, הפרמטרים של הוויכוח מכתיבים בחירת צדדים. שום אופצייה אחרת אינה ניתנת. שום משתתף אחר בסכסוך אינו מוצג.

 

על אף פעולת כל האינטרסים הזרים המוקנים באזור, דהיינו נפט ונשק, כל הדיון בסכסוך מתמקד באחת משתי עמדות אלו: או שאתה פרו-ישראלי או שאתה פרו-ערבי.

 

הסתכלות "מוסרית" זו היא הכלי שדרכו הזרים שולטים בדיון, כך שהסיבות האמיתיות אף פעם לא מורשות לעלות על פני השטח. המנהיגים הלאומיים של ישראל יכולים להטיף על אכזריות המחבלים המתאבדים. המנהיגים הפלסטינאים יכולים להטיף על התייחסותה האיומה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינאים. משרד החוץ של ארה"ב יכול להטיף כיצד מדינת ישראל פוגעת בזכויות אדם. יהודי ארה"ב מזוהים עם ישראל; המדינות המתפתחות מזדהות עם הערבים. מדינות אירופה נתפסות כאנטי-ישראליות. הנוצרים הפונדמנטליסטים בארה"ב תומכים במדינת ישראל מסיבות מוסריות. השמאל הישראלי נוקט עמדה מוסרית מתנשאת כשהוא מגנה בפומבי את ממשלתו הוא על יחסה לפלסטינאים. הימין הישראלי מפנה אצבע מאשימה כלפי יאסר ערפאת ומצהיר: "ערפאת אינו עושה מספיק לעצור את הטרור". הפלסטינאים טוענים ששרון אינו רציני בקשר לשלום.

 

"הפלסטינאים חייבים ללמוד שהם לעולם לא ישיגו מאומה באמצעות אלימות", טוענת קבוצה אחת. "מגיעה לפלסטינאים מדינה משלהם", טוענת קבוצה שנייה.

 

ובכל זאת, עם כל ה"מוסריות" הזאת הרווחת, אף אחד מעולם לא מפנה אצבע מאשימה כלפי המדינות הזרות או מאשים אותן בהתנהגות בלתי-מוסרית בכך שהן מוכרות נשק לדיקטטורים במזרח התיכון ומנצלות את המשאבים הטבעיים של האזור.

 

במקום זאת, נאמר לאנשים מסביב לעולם מה להאמין ביחס לסיבת הימשכות הסכסוך הערבי-ישראלי, כאילו שדיעותיהם ורגשותיהם ממש רלבנטיים בקשר למה שמתרחש על-פני השטח.

 

התקשורת מתמקדת בתרגיל מוסרי "ארוך-טווח" זה בעת שלא הרבה מתרחש באזור, כדי להצביע עד כמה "שלום במזרח התיכון" חשוב לכולם. אבל הדבר היחידי ביחס לסיפורים אלה שאפשר להאמין בו הוא שהמשכת הסכסוך חשובה לתקשורת.

 

מדוע הסכסוך במזרח התיכון לעולם אינו נפתר

 

כל אדם בעולם מעורב באופן מוסרי בסכסוך הערבי-ישראלי. אך הייתכן שכל הסכסוך כולו מבוסס בחוסר מוסריות של צד אחד או של השני? הייתכן שכל מה שהתרחש באזור בחצי-המאה שעבר הוא תוצאה של עם אחד שאינו מתנהג כראוי כלפי רעהו? איזה סכסוכים אזוריים אחרים מוגדרים ככה? איזה סכסוכים אזוריים אחרים ממשיכים ליותר מחצי-מאה, נראים סוף-סוף כעל-סף פתרון, ואז חוזרים בעוצמה כמו הסכסוך במזרח התיכון?

 

בואו נתבונן לרגע ונשאל: האם מלחמות וסכסוכים אזוריים ממשיכים שבעה עשורים בגלל שצד אחד אינו מתנהג בצורה יפה כלפי השני? האם הסכסוך מתקיים אך בשל פעולות צד אחד או שני הצדדים -- 5 מיליוני היהודים ו-4 מיליוני הערבים -- שפשוט לא אוהבים זה את זה?

 

הייתכן שזאת באמת התשובה?

 

זאת בבירור הדרך בה התקשורת השלטת והעולם האקדמאי מציגים את המצב. מכירות נפט ונשק אף פעם אינן חלק מההסבר. איך ייתכן שעיתונים וערוצי טלוויזיה כה רבים מחמיצים צד זה של עניני האזור ומתמקדים אך ורק ב"יוזמות שלום חדשות"?

 

אפשר לטעון, עם הצדקה, שהישראלים לא מתייחסים בצורה יפה לפלסטינאים -- שהם מדכאים אותם, מגבילים את תנועותיהם, מפוצצים את בתיהם, וכו'. אבל זה לבדו לא מסביר את הימשכות הסכסוך. הישראלים צודקים כשהם טוענים שהרשות הפלסטינאית מושחתת ושהמנהיגות הפלסטינאית לא פעלה דיה בכדי לרסן את הטרור, אך גם זה לא מסביר מדוע סכסוך זה בן-75 שנה עדיין עימנו.

 

ועל אף שייתכן שהערבים אינם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל, ישראל אינה מפסיקה להתקיים בגלל זה. סירוב הערבים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל אינו הסיבה שהמזרח התיכון ממשיך לתסוס.

 

אז מדוע באמת הסכסוך הזה נמשך קרוב למאה?

 

לא די שהסכסוך במזרח התיכון ממשיך להתקיים, אלא שהוא הולך ומידרדר מעשור לעשור. איזה סכסוך אזורי אחר נראה כאילו הפתרון בנמצא, ואז, לאחר עשר שנים, חוזר למצב גרוע יותר ממה שהיה לפני-כן?

 

מהו כל כך ייחודי במזרח התיכון?

 

דבר ייחודי ביחס לסכסוך במזרח התיכון הוא שהוא ממוסד. חישבו על התקציבים השנתיים של כל הארגונים שמטרתם היחידה היא "הטפת מוסר בקשר למזרח התיכון". כמה עולה לממן את כל ארגוני הפעילים, קבוצות השתדלנות, פרסומי החדשות, ארגוני הצדקה וצוותי החשיבה שקיימים אך ורק כדי להטיל אשמה באחד מהצדדים, הישראלי או הערבי?

 

 הסכסוך במזרח התיכון הוא תעשייה קטנה בארה"ב ובאירופה. המצב אינו כך ביחס לסכסוכים אזוריים אחרים. מדוע אם-כן ביחס לסכסוך הזה?

 

למחנה הפרו-ישראלי יש קבוצות שתדלנות, ארגונים, צוותי חשיבה, מגזינים, קבוצות תמיכה, קבוצות אינטרנט וכו', המפיצים מסר אחד פשוט: "הערבים טועים; אנו צודקים. אנו יותר מוסריים מהם." למחנה הפרו-ערבי יש קבוצות שתדלנות, ארגונים, צוותי חשיבה, מגזינים, קבוצות תמיכה, קבוצות אינטרנט וכו', שמפרסמים מסר אחד פשוט: "הישראלים טועים; אנו צודקים. אנו יותר מוסריים מהם."

 

כל צד למעשה אומר את אותו דבר לצד האחר: "אתם לקויים מוסרית, אתם לא מתנהגים בצורה יפה, וזה בגללכם שאין לנו פתרון."

 

מה שמדהים הוא שכל צד צודק, ובגדול, טיעונו של כל צד מבוסס. כל צד אמנם מבצע פעולות איומות כלפי רעהו, ושניהם לקויים מוסרית. ובכל זאת, הדבר לא מסביר את קיומו המתמשך של הסכסוך.

 

התבונן: הערבים אומרים: "כלי התקשורת בארה"ב נמצאים בשליטת הציונים וצידנו אינו זוכה לתשומת-לב הוגנת," בעת שהמחנה הפרו-ישראלי אומר: "התקשורת היא אנטי-ישראלית." לשתי הטענות יש בסיס של אמת, אך הן מבטלות זו את זו. הוא הדין כשהפלסטינאים טוענים שישראל "מונעת מהפלסטינאים מדינה משלהם." הגירסה הישראלית היא: "הערבים אינם מכירים במדינה היהודית." שני טיעונים מאוזנים לחלוטין משרתים לשמור על סימטריה מושלמת בין טענות שני הצדדים.

 

כלי התקשורת אחראים לקידום היבט "מוסרי" זה. אם פוליטיקאי בארה"ב או באירופה אומר: "אני מודאג מיחס ישראל כלפי הפלסטינאים," הדבר הופך לאירוע תקשורתי, למרות שלא היה כל קשר בין גילוי הדעת למה שמתרחש בשטח.

 

אלפי קילומטרים משם, באירופה ובארה"ב, לסכסוך במזרח התיכון חיים משלו. האובססיה של התקשורת השלטת בכל דבר הקשור לסכסוך במזרח התיכון מוכיחה שהתקשורת השלטת אחראית לאחזקתו. הסכסוך היה דוהה מזמן, לולא תשומת-לב זו של כלי התקשורת.

 

ענין זה חשוב משום שלפני שנוכל לחפש פתרון לסכסוך במזרח התיכון, עלינו לקבוע מדוע הוא קיים מלכתחילה.

 

למה לנו לתמוך בהקמת מדינה פלסטינאית כאמצעי להבאת שלום לאזור אם חוסר מדינה כזו איננו סיבת הסכסוך? אמנם, ייתכן שרצוי לערבים שתהיה מדינה פלסטינאית בת-קיימא, וללא ספק, מגיע לפלסטינאים שטח לאומי משלהם, אך בכל זאת, עלינו לשאול את עצמנו: "האם הסכסוך קיים רק בגלל שאין לפלסטינאים מדינה משלהם?"

 

אולי על כל אלה שבצד הפרו-ערבי להתבונן מה יקרה אם מדינה פלסטינאים תוקם, ועם זאת לא תהיה התקדמות לקראת שגשוג ויציבות? קיום מדינה פלסטינאית כשלעצמו לא יפתור את הסכסוך האזורי. כך ייתכן שהעדר קיום מדינה פלסטינאית אינו הסיבה שאין שלום בימינו.

 

לו הזרים היו באמת מעוניינים בשלום, ומאמינים שהקמת מדינה פלסטינאית תשרת מטרה זו, הם היו מאלצים את מדינת ישראל להסכים לקבלה כבר לפני עשרות שנים. הם לא פעלו כך, ולא בגלל שמדינת ישראל שולטת בתהליך הפוליטי בארה"ב, כמו שאנשי-רוח ערביים מסויימים מאמינים, אלא בגלל שאינם רוצים שיהיה שלום במזרח התיכון. זו הסיבה שהותר לערפאת לנתב את מרבית הכספים מארבעת מיליארדי דולרי סיוע חוץ שהרשות הפלסטינאית קיבלה בין השנים 1993-2000 ל-17 כוחות ביטחון שונים, במקום להשתמש בכספים לפיתוח חברתי-כלכלי.

 

בהשוואה לסכסוכים אזוריים אחרים שנגרמו על-ידי עוולות שביצע צד אחד כנגד צד אחר, אין שום הגיון בקיומו הממושך של המצב במזרח התיכון. עד עכשיו, הסכסוך היה אמור או להיפתר או לדעוך.

 

מדוע בעיה זו אף פעם אינה נפתרת?

                                                                                     

 

 

פרק ב'

 

ישראל אינה האויב מספר אחת של הערבים

 

אפילו אם ישראל נתפסת כאיום לעולם הערבי, האיום האמיתי בא מהזרים אשר משך עשרות שנים משחיתים מנהיגים ערביים ומנצלים את המשאבים הטבעיים של עמיהם. הזרים הם הסיבה ש-50 השנים האחרונות היו כה אומללות עבור הפלסטינאים. לעתים, הזרים משתמשים בישראל כדי לדכא את הערבים ואת הפלסטינאים, לפעמים, הם עושים זאת בעצמם; התוצאה הסופית היא זהה -- הערבים הם קרבנות.

 

אווילי להאשים את מדינת ישראלבקיומו הממושך של הסכסוך. לא היתה למדינת ישראל שום סיבה לרצות ללבות את הסכסוך באינתיפדה הראשונה או בשניה. הדבר האחרון שישראל רוצה הוא שעולם כולו ידבר על איך על ישראל להקים מדינה עבור הפלסטינאים. לכן אין לישראל שום אינטרס להצית את הסכסוך.

 

ישראל לא מרתיחה את הסכסוך הערבי-ישראלי, ולכן אי-אפשר להאשים אותה באי-היציבות במזרח התיכון. אמנם, ייתכן שמעשי ישראל לפלסטינאים מזיקים ואינם צודקים, אך אין זאת הסיבה להימשכות הסכסוך.

 

לכן, כשהערבים מאשימים את שרון או את מפלגת ליכוד, הם משחקים לידי הזרים. הזרים רוצים שהערבים ימקדו את כעסם בישראל, כך שלא יגלו כיצד הזרים שולטים במשאבי עמיהם ומשחיתים את מנהיגיהם. הסכסוך במזרח התיכון התחיל זמן רב לפני ששרון, הליכוד או ההתנחלויות ביהודה ושומרון נכנסו לתמונה. על-ידי הבאת הערבים להתמקד בישראל כפושעת, איש לא יסתכל על הזרים ויבין את האמת.

 

אם הערבים רוצים לדעת מיהו אויבם מספר אחת, עליהם לחזור אחורנית להתחלה, כשהזרים התחילו לראשונה להפוך את המזרח התיכון לקולוניות משלהם. למרות שהקמת מדינת ישראל היתה חלק ממאמץ הקולוניזציה, היהודים לא היו אלה שהרכיבו את העיסקה. הזרים השתמשו גם בעם היהודי וניצלו אותו, אולם בדרכים שונות.

 

לו תפקיד הזרים במזרח התיכון היה נחשף, או אז הערבים היו יכולים לבחור בין שני הצדדים האחרים: ישראל או הזרים.

 

לפני קבלת החלטה זו, על כל הערבים, ובמיוחד הפלסטינאים, לזכור שמ-1948 עד 1967, ישראל היתה אחראית לעליה אדירה ברמת החיים של הערבים הישראלים, כמו גם ביחס לערביי יהודה ושומרון ועזה מ-1967 עד 1992. אף אם ישראל גרמה עוולות רבות לפלסטינאים, אז ועכשיו, העובדה נשארת שהישראלים היו האוכלוסיה הלא-ערבית היחידה שהיתה מעונינת בהעלאת רמת החיים ואיכות החיים של הערבים.

 

הזרים -- עם כל העזרה, תוכניות השלום, היוזמות, מפות הדרכים וסוכנויות הפליטים של האו"ם -- לא היו מסוגלים לעשות זאת. משך 50 שנה, בעית הפליטים הפלסטינים נותרת לא-פתורה בגלל שהכוחות הזרים לא רצו בפתרונה. ברור שמדינת ישראל היתה בעד העברת הפליטים לבתי קבע, והיתה עושה זאת לו הותר לה. הזרים לא התירו לישראל לעשות כן, ובמקום זאת, הפעילו את או"ם לנהל את צרכי הפליטים כך שבעית הפליטים תישאר לא-פתורה -- והכל בכדי להאריך את הסכסוך.

 

מיהם איפוא חבריהם האמיתיים של ערביי פלסטין, ומי מציגים את עצמם ככאלו אך למעשה ממשיכים את הטרגדיה, שנה אחר שנה? עם איזו דת יש לערבים יותר במשותף, היהדות או הנצרות? מי מצויד יותר כדי לעזור לפלסטינאים לפתח את כלכלתם, הישראלים או הזרים?

 

על-מנת לפתור את הסכסוך, ערבים ויהודים כאחד חייבים להבין שהם אינם האויב מספר אחת זה של זה, ושגורם שלישי הוא הסיבה שהסכסוך האזורי ממשיך. אם ברצוננו לפתור טרגדיה אנושית זו שלכאורה אין לה סוף, עלינו קודם כל להבין מהיכן היא נובעת, ומדוע היא עדיין עומדת בעינה. או אז נוכל לרשום תרופה.

 

כדי להפשיר את הקרח, הערבים חייבים לראות שמדינת ישראל אינה אחראית ליצירת המתח והעוינות במזרח התיכון. לא מדינת ישראל היא זו שמשמרת מנהיגים ערביים קיצוניים בשלטון, ישראל אינה כה רבת-עוצמה. הזרים גדולים יותר וחזקים יותר ממדינת ישראל. לו רצו שישראל תפסיק את כל פעילות ההתנחלות ושתסוג לגבולות 1967, הם היו מאלצים את ישראל לעשות זאת כבר מזמן. קיום ההתנחלויות הוא ערובה לזרים שתמיד תהיה בידם סיבה לנזוף בישראל.

 

הזרים אף פעם לא נוקטים דרך קשוחה עם ישראל בגלל שפתרון הסכסוך אינה מטרתם הסופית. לו מדינות המערב היו מטילות חרם כלכלי נגד מדינת ישראל, מנתקות קשרים דיפלומטיים, מפסיקות סיוע חוץ, המנהיגות הלאומית של ישראל היתה ממלאת את כל דרישות הזרים. לא כך קורה משום שהזרים מעונינים בהימשכות הסכסוך.

 

כשערבים מקבלים את הטיעון "אנו שונאים את ארה"ב בגלל שהיא תומכת במדינת ישראל", הם משרתים את האינטרסים של הזרים. על הערבים לשנוא את ארה"ב בגלל מה שהיא עשתה להם ישירות -- השחתת המנהיגים הערביים, שמירת ההמונים הערביים בפיגור חברתי וכלכלי, ניצול משאבים טבעיים של המזרח התיכון ובזבוז המשאבים הכלכליים של מדינות ערב על נשק במקום על פיתוח כלכלי אזורי.

 

יהודים וערבים חייבים להבין שלמרות מה שהמנהיגים הזרים אומרים בפרהסיה, הדבר האחרון שהם רוצים זה שלום במזרח התיכון. מאז ההתערבות הראשונה של הבריטים בעשור הראשון של המאה ה-20, הסיבה העיקרית למריבה היא הגורמים הזרים ותשוקתם לשלוט במשאבים הטבעיים של האזור.

                                                                                     

 

 

הערבים אינם מהווים איום למדינת ישראל

 

משך כל ההיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי, שני שקרים נאמרו לציבור הישראלי: שהערבים בכלל -- והפלסטינאים בפרט -- הינם איום לקיומה המתמשך של המדינה היהודית, ושהסיבה שאין שלום באזור היא שהערבים לא "מכירים" במדינת ישראל.

 

למה שמדינה תערער על קיומה היא בהתעקשותה ששכנותיה יכירו בקיומה?

 

המשמעות האמיתית היא שאם ארץ ערבית כן מודה בזכות קיומה של מדינת ישראל, היא יכולה לצפות למשהו בתמורה. אם-כן, לו מתכנני האסטרטגיה הדיפלומטית של ישראל היו חכמים, כבר לפני עשרות שנים היו מודיעים שממשלת ישראל אינה מכירה בקיומה של אף מדינה ערבית. אז, אם מדינה ערבית היתה מחליטה להכיר בקיומה של מדינת ישראל, ושואלת מה ישראל מוכנה לתת בתמורה, ישראל היתה יכולה להגיד: "ישראל תכיר בקיומה של ארצכם." במקום זאת, מנהיגי ישראל מערערים על לגיטימיות אומתם בכך שהם מבקשים שהערבים יעניקו לה לגיטימיות.

 

ישראל קיימת בגלל שהיא קיימת, והיא לא זקוקה לשום הכרה מכל מדינה שהיא -- ערבית או אחרת -- כדי לאשר עובדה זו. לא מעניין כהוא זה אם טוניסיה, בחריין, עומן, תימן, לוב, סוריה או עירק אינן מודות בקיומה של מדינת ישראל. ביובל האחרון, לא זאת בלבד שישראל שרדה מבלי שרוב העולם הערבי יכיר בקיומה, היא שגשגה.

 

הטיעון שהערבים מאיימים על קיומה של ישראל מוטעה גם הוא. אפילו רצה העולם הערבי להשמיד את ישראל, אין הדבר אומר שביכולתם לעשות כן. לישראל יש את התשתית הצבאית השביעית בגודלה בעולם, ומבחינה טכנולוגית היא מקדימה את העולם הערבי בשנות-אור. חרף עליונותה הצבאית הברורה של מדינת ישראל, מנהיגותה הלאומית ממקדת את תשומת-לב הציבור הישראלי ב"איום הערבי", כדי שהישראלים ימשיכו להאמין שהם מעורבים בסכסוך עם העולם הערבי כולו.

 

כדי לסלק את הרעיון שהערבים מהווים איום לישראל, התבונן מקרוב בכל אחת מארצות ערב. לרוב, הן סובלות מאיכלוס יתר, חסכים בחינוך, חוסר פיתוח כלכלי ורודנות. אין מדינה ערבית אחת שמסוגלת לייצר את כלי נשקה בעצמה. אין מדינה ערבית אחת בעלת יכולות טכנולוגיות משמעותיות, או בעלת השפעה פוליטית או כלכלית אמיתית בעולם.

 

אז מדוע שהישראלים יפחדו מאומות ערב?

 

הסיבה היחידה שהציבור הישראלי מפחד מרודנים ערביים היא שהתקשורת העולמית מציגה אותם כ"קיצוניים" ו"מפריעים לשלום האזורי" כשלמעשה עמיהם חסרי-ישע, חסרי-אונים, עניים וחלשים.

 

למה שישראל תחשוש שרודנים ערביים כמו סדאם חוסיין ישמידו את המדינה היהודית או יגרמו לה נזק רציני כשאנו יודעים שכל הנשק והטכנולוגיה הצבאית שעירק רכשה מקורם בחברות בארה"ב, אנגליה, צרפת וגרמניה? אם ישראלים היו חוששים לביטחונם, עליהם להפנות אצבע מאשימה כלפי הארצות הללו ולהאשים אותן בניסיון להשמיד את מדינת ישראל בכך שהן מספקות טכנולוגיה צבאית ונשק לרודנים ערביים "בלתי-יציבים".

 

אבל לא זה הדבר שהמנהיגות הלאומית הישראלית מספרת לאזרחיה. היא מספרת להם ש"הערבים רוצים להשמיד את מדינת ישראל" במקום להפנות את הכעס הקולקטיבי כלפי מדינות מערב שאישרו מכירות נשק אלה. בכך היא משאירה את הציבור הישראלי משוכנע שהערבים הם הסיבה שהסכסוך ממשיך.

 

עוד דבר שקר המוצג על-ידי מנהיגי ישראל -- במיוחד אלה במחנה הימין -- הינו שלו הוקמה מדינה פלסטינית, היא היתה מקדמת טרור וטרוריסטים אלו היו מאיימים על ביטחונה של ישראל. בעוד שהטרור מהווה בעיה עבור ישראל, אין הוא מאיים על קיומה.

 

ועל אף שהרשות הפלסטינית בהחלט קידמה טרוריזם כבר מתחילת הסכמי אוסלו, הטרור מעולם לא התקרב להשמדת המדינה היהודית.

 

מתחילת שנות השמונים המוקדמות, מנהיגי ישראל הזהירו שאירן "במרחק חמש שנים מהשגת נשק גרעיני". עשרים שנה יותר מאוחר, בחמישי ליוני, 2003, שר החוץ של ישראל הצהיר ש"עד 2006 לאירן יהיה נשק להשמדה המונית."

 

מדוע המנהיגים הלאומיים של ישראל מנסים לנטוע בציבור הישראלי פחד שהערבים הם איום גדול בהרבה ממה שהינם באמת?

 

אוסלו ומעבר

 

אחת מהחידות בהסכם אוסלו היא למה ממשלת ישראל הסכימה להרשות לרשות הפלסטינית להחזיק כוחות ביטחון חמושים, ולמה ישראל אף חימשה את אותם כוחות ביטחון בנשק ישראלי? נאמר לנו שהרשות הפלסטינית היתה זקוקה לאותו נשק כדי לפקח על הקבוצות הפלסטיניות הקיצוניות. אך כבר מההתחלה, כשהחמאס החל בפיגועי התאבדות ב-1994, הרשות הפלסטינית לא נקטה שום צעדים כדי לדכא את הארגון. שעה שהישראלים קבלו באזני כל מי שרק הקשיב שכך קורה, אף גורם זר מעולם לא מתח ביקורת על ערפאת על כך שלא עצר את עליית החמאס ביהודה ושומרון ובעזה.

 

מנהיגי ישראל באותו זמן ידעו היטב שהתוצאה תהיה מדינת טרור, ובכל זאת הסכימו לכך היות וזה מה שהזרים רצו מאוסלו -- לחזק את הצד הפלסטיני ולהחליש את הצד הישראלי כדי שהסכסוך יימשך. מטרת אדריכלי אוסלו מעולם לא היתה שלום ויציבות; היא היתה שפיכת-דמים נוספת. זו הסיבה שאוסלו והחמאס נכנסו לזירה באותה עת.

 

אשר לסיבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה, התקשורת השלטת סיפרה לנו שערפאת "כעס בגלל שבאוגוסט 2000 בקמפ דיויד ברק וקלינטון לא העניקו לו מספיק כבוד" ובכך ערפאת "התעקש על גינוני ראווה". התקשורת השלטת סיפקה לנו גירסה נוספת -- שבגלל ששרון העז להסתובב על הר הבית, הדבר "ליבה" את הפלסטינאים.

 

העובדה שזה היה דבר שהיה אפשר לסדר (ולכן לא היה חייב לקרות) אף פעם לא נכנסת לדיון. אף אחד לא שואל אם ערפאת באמת חשב שהוא מסוגל לנצח במלחמה נגד ישראל. אף מנהיג מערבי לא מתח ביקורת על ערפאת על כך שהפר הסכם בינלאומי, עליו חתם עם ישראל, לעולם לא לחזור למלחמה. במקום זאת, הסכסוך במזרח התיכון שוב הוצת, מצב ששירת את הזרים שעה שגרם עוד מוות והרס עבור תושבי האזור.

 

שרון משחק את תפקידו בהעירו לאחר כל פיגוע התאבדות שהאשמה בערפאת, למרות שנאמר לנו שהרשות הפלסטינית אינה מסוגלת לשלוט בחמאס. אז בוש מטיל את "הקלף המוסרי" על השולחן ומאשים את ערפאת על שאינו עושה מספיק כדי לעצור את הטרור, כך שאנו מובלים להאמין שערפאת מתנהג באופן בלתי-אחראי מוסרית בכך שהוא יוזם טרור נגד ישראל.

 

וואלה. הסכסוך במזרח התיכון נטען מחדש. ישראל מתנשאת בטענתה ש"ערפאת עומד מאחורי הטרור" והערבים מתנשאים בטענתם שישראל "מדכאה את הפלסטינאים". שתי הטענות הן נכונות, אך אף אחת מהן אינה הסיבה שהסכסוך ממשיך. תסריט כזה -- בכוונה תחילה אם לאו -- משמר את מבנה הסכסוך "אתה טועה. לא, אתה טועה" במקומו.

 

כמו רוב הדברים שקורים בין ישראלים וערבים, כל דבר שהישראלים עושים יוצג על-ידי הצד הערבי כהוכחה ש"ישראל אינה רצינית בקשר לשלום" (דהיינו, הם לקויים מוסרית), ובאותה מידה, כל דבר שהפלסטינאים/ערבים עושים מוצג על-ידי ישראל כהוכחה ש"אתה רואה, הערבים אינם רציניים בקשר לשלום" (דהיינו, הם לקויים מוסרית). זוהי הקונפיגורציה הבסיסית של הסכסוך. כל צד מאשים את רעהו בעוד הפושעים האמיתיים נותרים בצללים.

 

בשנות התשעים המוקדמות, הדרך היחידה לשמר את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי היתה להפיח רוח חיים בערפאת -- לחמש את חסידיו ולספק לאש"ף בסיס מבצעים קרוב לישראל. כך אם הרשות הפלסטינית תומכת בטרור הדבר נעשה בידע מלא ובהסכמה מלאה של מנהיגי ישראל. האשמת ערפאת אינה אלא כלי שרת בידי הזרים, שמטרתם למנוע את כביית הסכסוך ולתת בידי הציבור הישראלי אויב להאשים.

 

לכן, אין שום היגיון שהישראלים ימשיכו להאשים את הפלסטינאים בכך שהסכסוך אינו נפתר, מאחר שאין בידי ערפאת או אף אחד אחר ברשות הפלסטינית שום כח פוליטי או כלכלי אמיתי. הם לא מושכים באף אחד מחוטי העולם, אז מדוע להתמקד בשאלה האם ערפאת רוצה או לא רוצה לשים קץ לטרור? לא תהיה לכל מה שערפאת או כל מנהיג פלסטיני אחר יעשו שום השפעה על השאלה האם הסכסוך יימשך אם לאו. אין לפלסטינאים/ערבים את הכח הדרוש כדי לשמור על הימשכות הסכסוך במזרח התיכון. רק לזרים יש.

 

הניסיון המתמיד לעשות שטיפת מוח לציבור הישראלי לחשוב שהערבים מהווים איום לביטחונה ולקיומה של ישראל הוא סיבה אחת לכך שהסכסוך ממשיך. אם ברצונך בקיומו של סכסוך, עליך לשכנע את שני הצדדים שהצד השני הוא האשם, תמיד ולעולם. ככה הערבים והיהודים נערכים זה מול זה.

 

במקום הסברים הגיוניים לסיבה שמנהיגי המזרח התיכון עושים את מה שהם עושים, ניתנים לנו נימוקים מוסריים. לדוגמא, הנשיא בוש הצהיר שחייבים להפוך את ערפאת ללא-רלוונטי משום שלפי המנהיג האמריקני, הוא איכזב בכך שלא עשה די להפסיק את הטרור. אחרי שנקט עמדה מוסרית מתנשאת זו, בוש החל ביוזמת שלום נוספת במזרח התיכון עם "מפה הדרכים". שוב, התקשורת השלטת כשלה בהצגת התמונה בשום צורה אחרת מלבד ממסע-צלב של הנשיא לשים משקלו בתמיכה בתהליך השלום.

 

נאמר לציבור שהתוכנית האמריקנית חזתה הקמת מדינה פלסטינית עד 2005 (18 חדשים מאותה עת) בלי ששום גורם תקשורתי הציג את נקודת המבט החלופית לפיה תכנית כזאת לא היתה הגיונית ולא היה סביר שתתרחש. במקום להציג לציבור מידע וניתוח איכותיים, התקשורת שירתה את אינטרסי הזרים והסכסוך במזרח התיכון המשיך להתגלגל.

 

הצורך להשחית את מנהיגי ישראל

 

ישראלים אינם שונאים את הערבים/פלסטינאים יותר מאשר העמים הערביים שונאים ישראלים. המנהיגים הלאומיים של שני הצדדים הם אלה שאומרים לעמיהם לשנוא את שכניהם. לו שני העמים היו מתעוררים מחר ומוצאים שמנהיגיהם הלאומיים לקו בהתקפי לב ומתו, יחסים שלווים היו שוררים.

 

תמורת ביצוע חלקם בשמירת מצב בו הציבור הישראלי יתמקד בחשדנות בערבים, מנהיגים לאומיים ישראלים כמו שרון ופרס נותרים בעמדות כח, מקבלים סמכות וכבוד אדירים בחו"ל, ואם הצורך דורש, שפע של כסף כדי להיבחר מחדש. (אחרי כל בחירות במדינת ישראל המועמד המנצח תמיד מוצא את עצמו בתוך שערורייה כספית, אך פרקליטות המדינה תמיד סוגרת את התיק מחוסר ראיות.) שני המנהיגים המזדקנים, שרון ופרס, שומרים את התמקדות החברה הישראלית בטענה של שמאל נגד ימין ביחס לאיך ישראל אמורה לנהל משא ומתן עם הפלסטינאים. פרס מוצג כליברל, שמבקש להתפשר עם הערבים, שעה ששרון מוצג כלאומני ימני איתן שדאגתו היחידה היא ביטחונה של ישראל. העובדה ששניהם הושחתו על-ידי גורמים זרים אף פעם לא רואה את אור היום בעמודי הארץ, מעריב או ידיעות.

 

אם אתה שמאלני בישראל, הימין נוזף בך על שאתה דואג יתר על המידה מה הגויים חושבים ושאתה נאיבי ביחס לכוונות הערבים. אם אתה בימין, השמאל אומר לך שישראל חייבת להתפשר למען השלום. לכן, המבנה של הסכסוך במזרח התיכון מאפשר דיון רק בין שני גבולות אלו. שני הצדדים מאמינים שהאמריקנים הם המפתח, והשמאל מאיץ בנשיא ארה"ב להלחיץ את ישראל, בעוד שהימין רק מעוניין שהנשיא יבין יותר טוב את עמדת ישראל. הן השמאל והן הימין משתמשים באותן מילים כדי לתאר איש את עמדת רעהו: קצרי-רואי, תמימים או מפחדים להודות שהם טועים. בינתיים, חרף העובדה ששרון ופרס נמצאים בקצוות מנוגדים של הקשת האידיאולוגית, אין להם שום בעיה לשבת כשותפים באותה ממשלה ולחייך כל יום ראשון בישיבת הקבינט השבועית.

 

תרגיל זה ביצירת תפיסות ציבוריות שגויות מאפשר לציבור הישראלי להתמקד בשתי אידיאולוגיות פשוטות. מה שהדבר עושה זה לשמור אותם בורים ביחס לכל ההיבטים האחרים של הסכסוך הערבי-ישראלי -- כולל איך הזרים מתערבים ומשחיתים את המנהיגים של שני הצדדים.

 

הסיבה בגינה לציבור הישראלי יש הערכה כה נמוכה למערכת הפוליטית בישראל היא שהם מסוגלים לראות שמנהיגיהם אינם משקיעים למען אזרחי ישראל, אלא משרתים את אינטרסי הזרים. כמו רוב המנהיגים הערביים, מנהיגי ישראל אינם לגיטימיים, מאחר שאינם פופולריים בקרב עמיהם הם. זאת הסיבה שפרס מתועב בארצו הוא, אך בחו"ל הוא נחשב כמדינאי ותיק ודגול, וזאת הסיבה ששרון צריך להישען על תהילת עברו כגיבור צבאי ישראלי כדי לבסס את אמינותו בעיני הציבור הישראלי ויהודי הגולה.

 

אם אתה זר אתה לא משתמש בכסף בכדי להשחית את מנהיגי ישראל; אתה פשוט מבטיח להם שאתה תסייע להם להישאר בשלטון. ככה שמנהיגים ישראלים מושחתים כמו שרון ופרס -- שהיו פורשים מהחיים הציבוריים מתוך בושה לו היו פוליטיקאים ברוב מדינות מערב האחרות -- ממשיכים לשלוט בגורלה של המדינה היהודית. למרות שישראלים מאמינים שישראל היא דמוקרטיה, שמנהיגיה מוציאים לפועל את רצון אזרחיה, זאת אינה יותר מתפיסה שנשתלה וטופחה על-ידי התקשורת הישראלית. עובדה היא שדמויות ישראליות כמו שמעון פרס, אריאל שרון, יצחק רבין, אהוד ברק, ביבי נתניהו, יוסי ביילין, משה דיין, גולדה מאיר, וכו', הן גיבורים הרבה יותר גדולים מחוץ לישראל מאשר בתוכה.

 

ייתכן שמדינאים ישראלים מציגים תדמית בפני עמם ומפלגתם הם כאנשים שתמיד דואגים לאינטרסים הלאומיים של ישראל, אבל בסופו של דבר, הם תמיד מגיעים לנקודה בה הם מקדמים התוכנית שהזרים מעצבים. זאת הסיבה ששרון, לכאורה לאומן ימני, הלך נגד רצונה של כל מפלגתו, הליכוד, ב-2002 והצהיר בפרהסיה על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית.

 

מנהיגים לאומיים ישראלים מסוג שרון ופרס נשארים בזירה משך 40 שנה בגלל שהם נתמכים על-ידי גורמים רבי-עצמה מחוץ לאזור. (זה גם סוד אריכות ימיו של ערפאת.) אם היו נותרים בכוחות עצמם, מנהיגים ישראלים שסרחו כמו שרון ופרס היו פורשים כבר לפני עשורים. הזרים החזיקו אותם בשלטון, תמורת ביצוע עבודתם השחורה על-ידי שמירת מיקוד הציבור הישראלי ב"עימות בערבים".

 

בקיצור, הם בובות שימושיות העוזרות לשמור את הסכסוך במזרח התיכון חי. שלום אף פעם לא יבוא לאזור כל עוד שמנהיגים לגיטימיים ופופולרים מהאוכלוסיות הערביות והישראליות מרוסנים מלהנהיג את עמיהם הם.

                                                                                     

 

פרק ג'

 

מבט במזרח התיכון דרך עיניים ערביות

 

אירוני שבכל היסטורית הסכסוך במזרח התיכון, המחנה הפרו-ישראלי תמיד טען ש"הערבים תופסים את ההיסטוריה שלהם כקנוניה ארוכה נגדם", כשלמעשה תפיסה כזאת היא מדויקת לחלוטין.

 

לא כמו הישראלים, אינטלקטואלים ערביים אינם מושפעים על-ידי התעמולה של מנהיגיהם הם. הם יודעים שמנהיגיהם משרתים את אינטרסי הזרים.

 

אזי אם אינטלקטואלים ערביים מתלוננים על ניצול וקולוניאליזם בידי הזרים, זה לא בגלל איזו "תיאורית קנוניה פראית שיש לכל ערבי ביחס לזרים" אלא בגלל שזאת האמת. ישראלים היו עושים טובה לעצמם לו היו מפסיקים לחשוב שמערכת ממשלתם היא כל-כך יותר מתקדמת מאשר התרבות הערבית ה"פרימיטיבית", ומבינים שתפיסתם את ההיסטוריה של הסכסוך אינה מדויקת.

 

אז אם מישהו לוקח על עצמו לצלול לתוך היסטורית העולם הערבי -- בלי להתייחס כרגע לסכסוך הערבי-ישראלי -- זה היה מאוד עוזר לו להבין את תפיסת המציאות של הערבים. מציאות זו מבוססת על עיקרון אחד פשוט: מנהיגים ערבים לגיטימיים לעולם לא מורשים להתפתח או לעלות על-פני השטח בגלל שכשמנהיג ערבי אינו עושה את מה שהזרים רוצים שיעשה, הוא ימצא את עצמו נופל קרבן להפיכה שנרקחה על-ידי גורמים זרים. או שהמנהיג הערבי יושמץ כ"רודן ערבי קיצוני" ולכן "איום לביטחון האזור".

 

לדוגמא, ג'מאל עבד אל-נאצר היה אהוב על עמו הוא ועל העולם הערבי כולו בשל עימותיו עם הזרים. אף שלא נבחר באופן דמוקרטי, הוא לא נחשב בכלל כ"קיצוני" או "איום ליציבות האזור" -- כפי שארצות מערב הציגו אותו.

 

מטרת ישראל בסכסוך היא למלא את תפקיד ה"אויב השנוא" שכלפיו מנהיגים ערביים לאומיים יכולים להפנות אצבע מאשימה ולהגיד להמוניהם: "תסתכלו, זה אויבכם האמיתי." שעה שהתעמולה הישראלית טוענת שהמנהיגים הללו עושים כך על-מנת למנוע מעמיהם לשים לב כמה גרוע מצבם החברתי-כלכלי, הסיבה האמיתית היא שזה מה שהזרים דורשים כדי שאף אחד לא ירגיש מה שהזרים עושים -- משתלטים על עתודות הנפט ומציעים מכירות נשק בהקפים של מיליארדי דולרים. כך, האיכות העלובה של המנהיגות הלאומית הערבית היא תוצאה של צורך הזרים שהמנהיגים הערביים יעשו את מה שמצופה מהם כדי לשמר על הסכסוך עם ישראל.

 

איך הזרים משחיתים את המנהיגים הלאומיים הערביים?

 

היו בסביבות 35 הפיכות או ניסיונות הפיכה במזרח התיכון ב-50 השנים האחרונות. רק אחד מהם התרחש בלי מעורבות מערבית.

 

סקירה בלתי-תלוייה של ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון מגלה שפרט למצרים, הגבולות של כל מדינה שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה הותוו על-ידי מעצמות אירופיות. אכן, כל מדינה ערבית באותה התקופה נוהלה על-ידי מה שדזמונד סטוארט (The Temple of Janus, עמ' 166) מכנה כ"שושלת לקוחות".

 

המלומד בתחום המזרח התיכון, ד"ר מוחמד דאוד מיראק טוען: "לרוב, האליטה ששולטת בממשלות המדינות המוסלמיות רואה את הישרדותן כמקבילה לאינטרסי האליטה של ארה"ב ובעלות-בריתה, ורואה את הימשכות אחיזתן בשלטון בכניעתן לרצון ארה"ב" (מאמר, 28.1.2003).

 

במאמרו של ריצ'רד בקר מאוקטובר 2002, "The Battle For Iraqi Oil: U.S. Corporate Skullduggery Since WWI", אנו למדים על ההיסטוריה האמיתית של מעורבות הזרים במזרח התיכון הערבי:

 

"בפברואר, 1919, אדון ארתור הירצל, פקיד קולוניאלי בריטי בכיר, הזהיר את עמיתיו: "חייבים לזכור שחברת סטנדרד אויל להוטה מאוד להשתלט על עירק" (מצוטט על-ידי פיטר סלוגלט, Britian in Iraq, 1914-32, לונדון, 1974)."

 

בקר ממשיך: "ב-1927, החלו חיפושי נפט בהקפים נרחבים. שכבות אדירות התגלו בעירק, וחברת הנפט העירקית הוקמה על-ידי 'אנגלו-אירניאן' (כיום 'בריטיש פטרוליום'), 'של' ו'מוביל', ו'סטנדרד אויל' מניו ג'רזי ('אקסון') הוקמה. בתוך כמה שנים היה לה מונופול מוחלט על הפקת נפט עירקי."

 

בקר מסביר שבמשך אותה תקופה משפחת אל-סאוד, בגיבוי מוושינגטון, כבשה את מרבית חצי-האי הערבי השכן. ערב הסעודית נוצרה בשנות ה-1930 כמושבה של ארה"ב. השגרירות האמריקנית בריאד מוקמה בבנין ארמק"ו (חברת נפט ערבית-אמריקנית). אך חברות הנפט האמריקניות וממשלתן בוושינגטון לא היו מסופקות. הן רצו שליטה מוחלטת בנפט, כפי שהיה להן מונופול כמעט מוחלט בעתודות הנפט בחצי-כדור הארץ המערבי. תוכנית זאת דרשה את תפיסת מקום הבריטים, שעדיין שלטו באזור.

 

טוען החוקר ד"ר ג'ון קולמן: "המשימה של השמות הגדולים במודיעין הבריטי במזרח התיכון, ת.א. לורנס, א.ג. בראון, ארנולד טוינבי, סיינט ג'ון פילבי וברטרם ראסל, היתה לשמור את המזרח התיכון במצב של פיגור כדי לאפשר את הימשכות ביזת משאביו הטבעיים, נפט."

                                                                                               

 

רמי קורי, בעל טור פופלרי ב-Daily Star בביירות, מציע את נקודת המבט הבאה על הקשרים בין האליטה הערבית לגורמים זרים:

 

"יש לנו, עמי המזרח התיכון (ערבים, איראניים, טורקיים, ישראלים, כורדים ואחרים), היסטוריה ארוכה הן של עיצוב גבולות לאומיים של אחרים והן של עיצוב גבולותנו אנו על-ידי אחרים. המזרח התיכון המודרני עוצב ברובו על-ידי הבריטים והצרפתים, שביקשו להבטיח את אינטרסיהם הקולוניאליים; הם הקימו מדינות חדשות, כשלרוב, לא היה היגיון רב בנכסיהן ובתכונותיהן הבסיסיים. אחת מהבעיות מהן סבלנו אחרי עיצוב גבולותנו בידי הבריטים והצרפתים בסביבות 1920 היתה שלרוב הארצות הערביות היו קשרים קרובים יותר ללונדון ולפריז מאשר זו עם זו. הטיסות הקבועות של חברות התעופה הלאומיות שלנו טסו לעתים קרובות יותר לפריז וללונדון מאשר לבירות ערביות אחרות. מצב זה הצביע על כך שהקשרים הפוליטיים והכלכליים עם המעצמות הקולוניאליות לשעבר היו חשובים יותר לכוחות השולטים הערביים בראשית דרכם מאשר קשרים עם ערבים אחרים."

 

קורי טוען שאין שום בעיה כשלעצמה בסידור מחדש; עמים, חברות ומדינות עושים זאת כל הזמן, לעצמם ולאחרים.

 

"אבל, נסיוננו בעולם הערבי מצביע על כך שאם יש לאנשים שמעצבים את מדינתם מחדש את הזכות להביע את דעתם בתהליך, והמפה הלאומית החדשה שלהם מקבילה לזהותם ולשאיפותיהם, התוצאה היא שהאזור שמעוצב מחדש יתברר כמשביע רצון גם לאזרחיו וגם למדינתו בהקשר הגלובלי. הבריטים והצרפתים לא עשו כך בסביבות 1920, והותירו מאחוריהם תוהו של מדינות-לאום שבירות, ותכופות אלימות" (מאמר, 13.2.2003).

 

למה האליטה הזרה משחיתה מנהיגים ערביים

 

אם מישהו באמת רוצה להבין איך הערבים רואים את המערב, עליהם לקרוא את A Brutal Friendship; The West and the Arab Elite (הוצאת סיינט מרטינז, ניו יורק, 1997) מאת העיתונאי הערבי הידוע, סעיד אבו-ריש.

 

אבו-ריש טוען שאין ממשלים לגיטימיים במזרח התיכון הערבי. בית סעוד, המלך חוסיין בירדן, הנשיא חוסני מובראק, סדאם חוסיין, חפאז אל אסאד, יאסר ערפאת ויתר ראשי המדינה הערבים הזעירים מנהלים דיקטטורות מסוגים שונים. הוא טוען שהם נסמכים על טענות מזויפות של לגיטימיות בעודם מייצגים קבוצות קטנות של אינטרסים מיוחדים -- מיעוטים שחבריהם נאמנים לדיקטטורים במקום למדינה...

 

"התוצאה היא קליקות דתיות, שבטיות, מבוססות-צבא או שילוב של הנ"ל ומנהיגים שיש להם דבר אחד במשותף: הם מתנגדים לרצון רוב הערבים לפתח ממשלות לגיטימיות. באמצעות הענקת הכרה בלתי מוגבלת לרודנויות, הכוחות הזרים תומכים באינדיבידואלים, קבוצות צבאיות, כתות, שבטים ומשפחות שמנהלים את המזרח התיכון ושקובעים את צורתו ואת כיוונו. הנצחת הגמוניה פוליטית מערבית והגנת אינטרסים כלכליים מפני איומים אמיתיים או מדומים מקבלת זכות קדימה מעל לשקולי לגיטימיות."

 

אבו-ריש מאמין שזה לא איסלם שנגדו המערב נלחם, אלא הרעיון של תנועות פוליטיות פופולריות שמהוות איום לאינטרסי המערב. התדמית הגרועה שהמערב יוצר עבורן לא אמורה להסביר אותן; אלא, כוונתה היא להצדיק הכרזת מלחמה נגדן.

 

הוא מסביר: "הקבוצות השולטות במזרח התיכון משתמשות בהכנסה מנפט ובכוחותיהן המזויינים (כולל כוחות הביטחון), כדי להישאר בשלטון. בגלל שהמערב שולט ברכישת נשק או משפיע עליה ... ובגלל שהוא מתמרן את שוק הנפט באמצעות חברות נפט שמחליטות היכן לקנות, לזקק, להפיק ולהשתמש בהכנסה הנובעת מנפט, הוא סומך על שני הכלים הללו כדי לקבוע את המדיניות של ארצות אלו. זו הסיבה שהמערב, בשיתוף פעולה עם ממשלים ידידותיים וכנגד רצונם של ממשלים עוינים, מבקש להנציח את המונופול שלו על שני המגזרים. מרפים את ידיהן של מדינות ערב העשירות מלפתח את תעשיותן הפטרוכימיות, ממעבר לזיקוק ולהפצה, מהשקעה בתעשיות המערב ומעשות צעדים לקראת חלוקת עושר יותר הוגנת."

 

אשר למעשיהן של מדינות הנפט בעושרן החדש, אבו-ריש מסביר: "העודף מכספי הנפט נקשר לשוק ההון העולמי אשר בשליטת בנקים אמריקנים, בריטים וצרפתיים. הפקדת העודפים בבנקים מערביים הבטיחה את השימוש הממושך בכסף כדי לתדלק את כלכלות המערב. לא היה ניסיון להשתמש בעודפים כדי לפתח את המזרח התיכון."

 

מבלי להתחשב בדרך בה התקשורת השלטת מתעלמת מתפקיד הנפט בסכסוך, העובדה היא שלולא עתודות הנפט של המזרח התיכון, סביר להניח שבכלל לא היה שום סכסוך במזרח התיכון משך 75 השנים האחרונות.

 

אשר למוצאה של מדיניות זו של הבריטים (ויותר מאוחר האמריקנים), אין לנו צורך לחפש רחוק יותר מאשר סידרת פגישות שנערכו באנגליה החל מ-1905, בראשות ראש הממשלה סר הנרי קמפבל-בנרמן. כתוצאה מישיבות אלו, נוצרה ועדה עליונה. הועדה התמחתה בעניני קולוניאליזם, והורכבה מחברי המדינות המשתתפות, היסטוריונים מובילים, מנתחים חברתיים, כלכליים וחקלאיים, מלומדים, גיאולוגים ומומחים בנפט ובגז. חברי הועדה נפגשו בלונדון ב-1907. ההחלטה הסופית שנתקבלה היתה משולשת:

 

1) הפרדת השטחים המוסלמיים במזרח מאלו שבמערב, דבר שיקשה על איחודם.

 

2) השתלת אויב חדש עבור המוסלמים בארצותיהם. הדבר ימקד את תשומת-ליבם באויב החדש, ובתורו יחליש את יכולתם להתנגד לאגרסיביות מערבית.

 

3) הקמת בסיס מתקדם עבור הקולוניאליסטים -- בראשם אנגליה -- כדי להגן על אינטרסיהם, ליישם את תוכניותיהם ולהבטיח את זרימת המשאבים הטבעיים מהאזור, ובנוסף, את הייבוא של סחורתם ומוצריהם לתוך השווקים של האזור.

 

מטרת הכוחות הקולוניאליסטיים -- אז ועכשיו -- היא להנציח את נחשלות העמים הערביים, בכך שלא מאפשרים להם לבחור מנהיגים פופולריים, ולשלוט בעושר המינרלי העצום בו נתברכו הערבים.

 

בעוד שייתכן ששליטה בנפט היא מטרתם הסופית של הזרים, הדרך לשמור על שליטתם היא להצית את המזרח התיכון ולגרום לכך שכולם יחשבו שמריבה זו היא תוצאה של "שנאה בין ערבים ויהודים". בינתיים, הזרים ממשיכים להשתלט על האזור, מבלי שהאוכלוסיות הערביות והישראליות יגלו מה מתרחש.

                                                                                               

 

איך אנגליה מנעה מהיהודים ומהערבים לחיות בשלום

 

דעות חלופיות בקשר לסכסוך הערבי-ישראלי הינן נדירות. מלמדים אותנו להאמין שיהודים וערבים שונאים אחד את השני, ושום דעה אחרת על הסכסוך מוצגת. האשמה בגין הסכסוך בדרך כלל מוטלת על צד אחד או השני -- על בסיס טענה מוסרית -- שצד אחד אינו מתייחס יפה לרעהו.

 

בהקשר זה, ספר שנתפרסם לראשונה ב-1938 הוא קריטי להבנתנו מדוע הסכסוך במזרח התיכון נוצר, ולחלוק עם התפיסה שיהודים וערבים במזרח התיכון תמיד שנאו אחד את השני.

 

על אף שמעט ידוע אודות המחבר, ספרו של וויליאם זיף, The Rape of Palestine (ספרי ארגוס, ארה"ב) הוא הניסיון הראשון להציע תפיסה אלטרנטיבית באשר למקורות הסכסוך. הספר מתעד את ההבדל בין הרגשות, שהיו פרו-יהודיים לרוב, של האליטה הפוליטית הבריטית שראתה נוכחות יהודית חזקה בפלסטין כטובה לאימפריה, לבין קבוצה של פקידים בריטים גבוהים אנטי-יהודים שהאמינו שהיהודים יהפכו לכה חזקים (אם אנגליה תרשה להם) שהם לא יצטרכו להסכים יותר לדרישות בריטיות.

 

הקבוצה השנייה צדקה במאה אחוזים. נוכחות יהודית חזקה בפלסטין משמעה עצמאות לאומית יהודית, שלא תשרת את האדונים הבריטים באותה צורה שהבובות הערביות עשו. מנהיגים ערביים שבטיים היו ניתנים להשחתה, וזאת היתה הדרך בה אלה שניהלו את המדיניות הקולוניאלית הבריטית יכלו לשלוט בהם. הם הבינו ששליטה ביהודים לא תהיה כה קלה.

 

ספרו של זיף מתעד כיצד הבריטים יצרו את ההתנגדות לציונות, ומוכיח שעד שה"מנהיגים הערביים הקיצוניים" לכאורה נכנסו לתוך התמונה, מרבית התושבים הערביים של פלסטין לא רצו יותר מאשר לחיות בשלום ובשגשוג עם היהודים.

 

"המנהיג הדתי המוסלמי, המופתי, היה ידיתוית בגלוי. ברחבי ערב, המנהיגים היו לרוב פרו-ציוניים במפורש; ובפלסטין, הכפריים תמיד שמחו על האפשרות שמושב יהודי יוקם קרוב לכפריהם. קשר מסחרי בין הערבים ליהודים היה תמידי ועקבי.

 

"האוכלוסיה הלנבטינית הגדולה, שפרטיה המשיכו לראות את עצמם פשוט כנתינים עותומניים, שנאה את התנועה הערבית הלאומית, ונשאה מבטה לעבר האירגון הציוני החזק ובעל-ההשפעה עבור אהדה ועזרה.

 

"חוסיין מחג'אז נשא את מבטו לעבר הציונים עבור ניסיון כלכלי ומדעי להם המדינה הערבית המתוכננת תהיה זקוקה בצורה נואשת. במאי 1918, ד"ר חיים וייצמן וחוסיין מחג'אז נפגשו בקהיר, שם האחרון דיבר על שיתוף פעולה הדדית בין יהודים וערבים בפלסטין. בתחילת 1919 נחתם מסמך חברות שקבע שיתוף פעולה קרוב ככל האפשר בפיתוח המדינה הערבית והקהילייה היהודית שתוקם בקרוב בפלסטין." (עמ' 13)

 

בשלישי במרץ, 1919, עוד מנהיג ערבי, פייסל, בן שריף, כתב: "מכל הלב, אנו מאחלים ליהודים ברוכים הבאים הביתה".

 

זיף כותב:

 

"בתכנון מודע, המינהל טיפח עוינות בין הערבים ליהודים. באופן ישיר, הוא יעץ לערבים הנדהמים של פלסטין ושל מצרים להימנע מכל ויתורים ליהודים. הוא יצר את האיגוד המוסלמי-נוצרי, והשתמש בו ככלי-נשק נגד הציונים. הוא הנחה נוער ערבי נדהם בטכניקה ובעקרונות של לאומניות מודרנית, כדי להתנגד ל"העמדות פנים" של היהודים. ובלונדון הוא יצר קשר עם גורמים אנטי-יהודיים אמינים כדי ליצור מערכת יחסים שהחזיקה מעמד עד היום. לא בלבד שהסיתו את הערבים וייעצו להם, אלא גם מימנו אותם וסיפקו להם טיעונים שנכתבו על-ידי סופרי צללים שהיו אח"מים אנגליים.

 

"המצב בא לנקודת רתיחה ב-1920, כשפייסל ביים מרד נגד הצרפתים בדמשק, בשימוש בכסף ונשק שסופקו על-ידי המפקדה הכללית הבריטית. הוא הוכתר מלך על-ידי "קונגרס סורי" שכלל פלסטינים, ושהביע את העיקרון שפלסטין הינה חלק בלתי-ניתן להפרדה של סוריה. כמעט בו-זמנית, כדי להראות כמה בלתי-אפשרי היה יישום הצהרת בלפור נוכח עוינות מקומית, הגנרלים סידרו פוגרום בירושלים."

 

זיף האמין שהבמה הוכנה, וטען שהעיתוי של המהומות של אפריל 1920 היה מושלם. הוא חושף איך תועמלנים רצו בתוך המונים מוסלמים שנתאספו לחגיגת נבי מוסא בירושלים, ממריצים בקריאות "מוות ליהודים" וצועקים ש"הממשלה עימנו". זיף גילה שכל השוטרים היהודים שוחררו מתפקידם בעיר העתיקה.

 

הוא אומר שמהומות מתוכננות כאלה התרחשו שוב באפריל 1921 בירושלים. זיף טוען ש'במקרה' מפקד המשטרה הבריטי היה מעבר לים. באופן מסתורי היהודים המעטים במשטרה שוחררו מתפקידם אותו יום. ההמון הערבי צעק: "בולשביק! בולשביק! הציונים מציפים את הארץ בבולשביקים!" (עמ' 20).

 

הנקודה היא לא שהממשלה הבריטית היתה פרו-ערבית או אנטי-יהודית. הנקודה היא שהרבה מהאלימות ומהמריבות היה מתוכנן -- ולא התרחש כתוצאה טבעית של שנאה הדדית בין היהודים לערבים, שפי שהתקשורת השלטת סיפרה לנו זה עשורים.

 

בעוד שרבים הלומדים את הסכסוך הערבי-ישראלי שמעו על המופתי של ירושלים, רובם אינם יודעים איך המופתי זכה במשרתו. זיף כותב:

 

"מעורב במהומות היה הרפתקן פוליטי בשם חאג' אמין אל-חוסייני. חאג' אמין נידון על-ידי בית-משפט בריטי ל-15 שנות עבודת פרך. 'למזלו', הוא הורשה להימלט על-ידי המשטרה, והיה פליט בסוריה. זמן קצר לאחר מכן, הבריטים הירשו לו לחזור לפלסטין, היכן שחרף התנגדות המועצה המוסלמית העליונה שהתייחסה אליו כבריון, חאג' אמין מונה עלי-ידי הנציב העליון הבריטי כמופתי של ירושלים לכל ימי חייו" (עמ' 22).

 

ביחס לפוגרומים הערביים של 1929, אליף ביה, עיתון ערבי בדמשק, כתב: "ההתקוממות היתה תוצאת קנוניה בריטית ... הבריטים חיפשו אמתלה לדחות את דרישות הסוכנות היהודית להשתתף בניהול הארץ, ועודדו את הערבים ללמד את היהודים לקח."

 

ביחס לדעות ערביות בקשר להגירה יהודית, זיף מצטט את הרוזן קרלוס ספורזה בספרו, Europe and Europeans: "סורים מכל המעמדות, אשר צפו בהתפתחות פלסטין בעיניים קנאיות, השתוקקו לדבר-מה מאותה תופעה בארצם הם."

 

תשוקה זו הובעה בעצומה התובענית שנשלחה לצרפתים ב-1935 על-ידי תושבי לבנון, המפצירה בהם לעודד הגירה יהודית, מאחר שהיא תוביל לשגשוג. בעיתון מדמשק איסן עלכאר נכתב: "מן הראוי שנדרוש הגירה יהודית, שבאמצעותה מצבנו ינצל."

 

מתוך תחושה שאיזו מטרה גסה משתעשעת בגורלם הקולקטיבי, העיתון הערבי הירושלמי אל איקדאם כתב במאי 1930: "אנו מובלים על-ידי קבוצת אנשים שמתמקחים בנו, קונים ומוכרים אותנו כבקר. העם הערבי טרם ביטא את מילתו האחרונה בקשר לשאלה הערבית-יהודית. כשמילה זו תתבטא, היא לא תהיה כזו של שינאה, אלא של שלום ואחווה, כנאות עבור שני עמים הדרים בארץ אחת."

 

במהלך סמינר של מנהיגים מוסלמים ונוצרים מנצרת במרץ 1934, הצהרה ניתנה לעיתונות כדלהלן: "בשם מרבית בעלי-הרכוש והצרכנים, אנו מצהירים בזאת שהיינו מקדמים בברכה הגירה יהודית, וסומכים על היהודים הנאורים עם קשריהם הכלכליים והמסחריים."

 

זיף טוען שההתנגדות להגירה יהודית לפלסטין בכלל לא היתה נפוצה כפי שהדעה הרווחת וספרי היסטוריה סטנדרטיים הובילו אותנו להאמין. בזמן שועדת פיל היתה בעיצומה ב-1937, ערבים התחילו להביע רצון להתפייסות. מה-New York Times של החמישי לאוגוסט, 1937, אנו קוראים: "לראשונה בעשרים השנים מאז הצהרת בלפור, הערבים גינו את ממשלת פלסטין בגלוי על שהיא אף פעם לא עשתה מאמץ להביא את שני העמים לדו-קיום."

 

העיתון הערבי פלסטין טען במאמר המערכת ש"חרף טענות בריטיות של טינה שלא ניתן לפותרה בין יהודים לערבים, לא עולה בזכרוננו לא אף מקרה אחד מאז החסות הבריטית כאן בו הם נקפו אצבע להבאת הערבים והיהודים לדו-קיום. לפני המלחמה תושבים יהודים חיו כאן בשלום עם ערבים מאות שנים. עד היום יהודים אלו, בנוסף לערבים, מחזיקים באמונה שלולא המדיניות הבריטית של 'הפרד ומשול', הערבים והיהודים היו חיים שוב בפלסטין בשלום ובהרמוניה."

 

בחמישי לנובמבר, 1937, העיתון הערבי היומי עד-דפע טען שהממשלה הבריטית דחתה בצורה מוחלטת כל הצעות לדיון משותף בין היהודים, הערבים והבריטים, אף על פי שהיהודים והערבים כמהו לפגישה שכזאת. אחרי שדיבר עם אנשים מכל רבדי האוכלוסיה הערבית, דיווח ב-21 לנובמבר הכתב במזרח הקרוב של ה-New York Times שקריאתם תמימת-הדעים היתה: "סבלנו די ואיננו רוצים עוד צרות. יקלל אללה פולשים אלו מבחוץ המפריעים לקיומנו ויקפד את חייהם."

 

עלונים חולקו בכפרים ערביים ברחבי פלסטין שתקפו את אנגליה כ"סיבת חורבנם" (עמ' 104).

 

ד"ר גוסטבו גטרז, נשיאה לשעבר של לשכת הסגנים של קובה, הצהיר לאחר ביקורו בארץ קודש בשלהי 1936 שהוא לא ראה "שום הוכחה של חיכוך או חילוקי-דעות בין הערבים והיהודים בפלסטין" וש"אם היו מניחים את הערבים והיהודים לנפשם, או אז הם היו יכולים ליישב את בעית פלסטין בצורה חכמה ולתמיד."

 

בניגוד למה שספרי ההיסטוריה מספרים לנו, היתה התנגדות ערבית לשלטון הבריטי -- ורצון כן לחיות בשלום עם היהודים -- אפילו במועד המאוחר של 1937.

 

בתיארו את המצב הערבי הקשה, שלא השתנה בששת העשורים מאז כתב את ספרו, זיף אומר: "על הערבים להשתחרר מהממשלים הרודניים והפיאודליים הנוכחיים שתחת עולם, כל העמים הערביים סובלים. בארצות ערב, חרף החוקות 'על נייר' הקיימות באחדים מהם, יש מעט בכיוון החרות. עוני ובורות שוררים."

 

החשוב בספרו של זיף הוא שהוא נכתב קרוב לזמן בו האירועים התרחשו. זהו הסיפור הרביזיוניסטי הראשון של התפקיד שהבריטים שיחקו במזרח התיכון בכלל ובסכסוך הערבי-ישראלי בפרט. הנחת-היסוד העיקרית שלו -- שהסכסוך הערבי-ישראלי נוצר ומשולהב על-ידי הבריטים, ואינו תוצאת שינאה אתנית של המשתתפים -- הוא במובן מסוים נקודת מבט מהפכנית חדשה על ההיסטוריה של המזרח התיכון.

 

אם לא יותר מזה, ספרו של זיף צריך לעודד את הממשלה הישראלית להקים גוף לקרוא בשמות חדשים כל הרחובות בארץ שנקראו על-שם אישים מהמנדט הבריטי. הממשלה הבריטית היתה הסיבה בגינה מדינת ישראל לא קיבלה עצמאות עד 1948. בהתחשב במצב של המשק הפלסטיני ב-1937, עצמאות היתה סבירה כבר אז. לולא השלטון הבריטי על פלסטין, עד 1930 הגירה יהודית בלתי-מוגבלת והעבודה הקשה והיצירתיות של המהגרים היהודים החדשים היו יוצרים משק פי שניים גדול יותר ממה שהיה באותה השנה. הערבים עצמם מודים שהם היו משתתפים בצורה מלאה בשגשוג כלכלי זה.

 

במקום זאת, הממשלה הבריטית יצרה "קיצוניים" ערבים מזוייפים כמו חאג' אמין כדי להוסיף דלק לסכסוך. הממשלה הבריטית גם היתה אשמה בהשחתת מנהיגים ערביים ובקשירת קשר להותרת כל הערבים עניים וכלכלותיהם בלתי מפותחות.

 

"ככל שהדברים משתנים, כך הם נותרים בעינם."

 

 

 

פרק 4

התפקיד של זרם המדיה המרכזי בסכסוך במזרח התיכון

 

על פי תכנון או שלא, הזרם המרכזי של המדיה הינו חלק אורגאני מהסכסוך המזרח תיכוני. האמת היא שהם אחד מהגורמים העיקריים להישרדות הסכסוך- לולא כיסוי תקשורתי מתמשך של הסכסוך, הוא היה נעלם מהתודעה העולמית. כל מה שאנשים שאינם חיים במזרח התיכון יודעים או חושבים על הסכסוך מגיע ישירות מהתפיסות שהמדיה יוצרת.

 

התפקיד של המדיה הוא לגרום לציבור להאמין לשווא שהסכסוך נמשך בגלל שנאה הדדית של הצדדים זה כלפי זה. המדיה משגרת מסרים שהציבור יכול לקלוט בקלות, כגון "לפלסטינאים אין מדינה, והעדר מדינה פלסטינאית הוא הסיבה לחוסר היציבות במזרח התיכון".

 

 הגרסא הרשמית מועברת דרך המדיה, ונוסחתה היא כזאת: "בנוסף לסכסוך הפלסטינאי-ישראלי- שכל עוד שאינו נפתר גורם לאי יציבות באזור- למדינות ערביות ישנה בעיה בביסוס משטרים דמוקרטיים, ולכן הן נשלטות על ידי דיקטטורים שמוסיפים לחוסר היציבות האזורית".

 

    למרות שיתכן וישנם ערבים שתומכים בכיסוי התקשורתי הרחב של האזור, שכן לדעתם ישראל עושה עוול לפלסטינאים ועל העולם לדעת את זה, זו אינה הסיבה להתעסקות התקשורתית האובססיבית עם האזור. יתכן שזה מחמיא לערבים ולפלסטינאים להאמין שהעולם כולו מוטרד מצרות הערבים, ומהיחס הקשה ממנו סובלים הפלסטינאים, אך זו אינה הסיבה שהתקשורת חוזרת וממשיכה לדווח על הסכסוך; חוסר הצדק איננו עומד מאחורי האינטרסים של התקשורת, אלא האליטות הזרות הם שמנצלות את המדיה על מנת שזו תמשיך ותחיה את הסכסוך במזרח התיכון. החתירה אחר עשיית צדק עבור הפלסטינאים איננה על סדר יומה של המדיה.

 

במקום זאת, הרשויות הזרות יוצרות מפת דרכים חדשה ואז דנות במשך ששה חודשים או שנה על טיבה של ההסדר החדש. שני הצדדים מתלוננים, ובמהרה עוברים ששה חודשים ללא התקיימות של פגישות או משלחות כיוון שהתהליך כולו נעצר. אצבעות מאשימות אז מופנות כלפי הטרור הערבי או חוסר הגמישות הישראלית, ומעגל ההאשמות מסתובב שוב ושוב עד שמגיע הזמן ליזום "סבב שיחות חדש במזרח התיכון" ו"צעדים בוני אמון". אבל התוצאה הסופית לעולם איננה שלום מתמשך.

 

כל התפקיד של המדיה הוא להדגיש את העובדה שבכל פעם שהדיונים נעצרים יתכן וישנה עוד תקווה "ביוזמה החדשה", שכמובן מציעיה הם תמיד זרים, ולעולם לא המשתתפים המקומיים.

הגישה הזאת של דיבור על השלום, אך חוסר הגעה מתמיד לשלום עצמו, חרותה על דגלם של הממונים על היוזמות החדשות לשיחות שלום. הם לאו דווקא מעוניינים בשלום, אלא בבזבוז זמן. המדיה משחקת תפקיד מפתח במרמה, כל עוד היא אינה מעלה את השאלות הקשות ונמנעת מלחתור לעומק.

 

הרבה מהשליטה של הרשויות הזרות על היהודים והערבים מושגת באמצעות מניפולציה על התפיסות החברתיות. שבירת אחיזת העיניים הזאת תחשוף את המניעים האמיתיים של הרשויות הזרות. אם ברצוננו לפתור את הבעיות האזוריות, עלינו להבין את התפקיד המזיק של התקשורת הבין לאומית.

 

המדיה לא רק עומדת בצד וצופה באירועים, כמו שהמומחים אוהבים לספר לנו, אלא היא מחוברת באופן אורגאני לסכסוך ומכוונת על ידי גורמים שמחוץ לאזור. התקשורת מציגה תדמיות ורעיונות שמעצימות את התפיסה השלילית של כל צד על הצד השני.

 

 

ערוצים תקשורתיים בין לאומיים משמרים את הסכסוך המזרח התיכוני במרכז התודעה הציבורית. האם זה מכוון כך? הרי זה בטוח לא תוצאה של היענות לדרישות צרכניות- לרוב האנשים נמאס לשמוע על הסכסוך. אז מדוע ערוצי המדיה הגדולים נותנים כיסוי תקשורתי לאזור יום אחרי יום, שנה אחר שנה, עשור אחרי עשור? לגבי רוב הנושאים, הציבור באיזשהו שלב מתעייף מלשמוע עליהם, והמדיה עוברת לכיסוי נושאים חדשים- אך לא זה המצב עם הסכסוך המזרח תיכוני- מדוע?

 

עצם הנוכחות של המדיה יוצרת את הסכסוך המזרח תיכוני ומשמרת את קיומו על ידי מניפולציות תקשורתיות שיוצרות תפיסות מוטעות בקרב האוכלוסייה הערבית והישראלית.

 

גם אם כל זה נעשה במכוון וגם אם לא, התוצאה בסופו של דבר היא אותה תוצאה. 

 

הטלת ספק באובייקטיביות ובעצמאות של הערוצים התקשורתיים המערביים הגדולים תערער את האמון בהם ותביא להתפוררות הכוח של הרשויות הזרות באזור המזרח התיכון. אחיזת העיניים תיחשף.

 

דיקטטורים קיצוניים במזרח התיכון הם פרי יצירה של הזרם המרכזי של המדיה

 

 האם פעם תהיתם מדוע ישנם יותר דיקטטורים קיצוניים עבור כל אדם במזרח התיכון מאשר בכל אזור אחר? מה בפוליטיקה הערבית מובילה להיווצרות של כל כך הרבה מנהיגים קיצוניים?

 

חשוב לשים לב כך שהמקור למידע שמגיע לציבור אודות המזרח התיכון הוא אותו מקור המקדם את הרעיון שמנהיגים ערביים קיצוניים מהווים איום לאזור, וההנהגה המערבית, בגלל מניעים של הגינות ומוסר, צריכה לרסן את גורמי הרשע האלה.

 

לפי הדרך בה הזרם המרכזי של המדיה מספרת את הסיפור, אותם מנהיגים קיצוניים חשים כעס כלפי ישראל וארצות הברית. בגלל אותו כעס, הם מחפשים לזרות הרס במזרח התיכון, שהיה נשאר שליו בלעדיהם.

 

ועדיין, בעוד שחלק מהדיקטטורים הערביים נחשבים ל"רעים" ול"לא מוסריים" כיוון שאינם מאפשרים התנהלות משטר דמוקרטי בארצם, גם מנהיגי ערב הסעודית לא מאפשרים שיטת משטר זו. אבל, כיוון שהאחרונים נהנים מתמיכת המערב, הכינוי של דיקטטור אף פעם לא מוצמד אליהם. 

 

האמת היא שככל שהסעודים יעשו דמוקרטים יותר, כך יצמצמו את שיתוף הפעולה איתנו. אז למה שנרצה את זה, שואל גרגורי גאוס, מומחה לערב הסעודית באוניברסיטת ורמונט. ("הגיע זמן להטיל ספק במקומה של ארצות הברית בערב הסעודית", 20/5/2003, פורסם בכתב העת מדיניות חוץ במוקד)

 ")Time to Question the US Role in Saudi Arabia” Foreign Policy in Focus May 20, 2003)

 

במשך המאה האחרונה במזרח התיכון, היו מספר "שליטים ערביים רדיקליים" שפורסמו ע"י המדיה העולמית כמהווים איומים אסטרטגיים לכוחות המערב. הראשון בהם היה נאסר המצרי, אחר כך היו מנהיגי אש"ף, אסד מנהיג סוריה, קאדאפי שליט לוב, איטולה חומייני מאירן, סדאם חוסיין, אוסמה בין לאדן, ושוב סדאם חוסיין.

 

אילו הזרם המרכזי של המדיה לא היה מציג שליטים אלה כמהווים איום, הם לא היו נתפסים כאיום. באופן דומה, אם המדיה לא הייתה מפרסמת כתבות שמדגישות את חוסר היציבות האזורית, רוב האנשים לא היו רואים בעיה באזור. המדיה מתייגת רעיונות ועניינים מסוימים כרלבנטיים, ומתמקדת רק בהם, תוך התעלמות מעניינים אחרים.

מה שהמדיה איננה מספרת לנו הוא שאותם מנהיגים שולטים במשאבי כלכלה מדינתיים מזעריים, חסרי תעשיה וידע טכנולוגי, ולכן כל אמצעי הלוחמה שברשותם הושגו ממדינות מערביות, כולל הלוחמה להשמדה המונית שברשותם. באופן שבו הסיפור מסופר על ידי המדיה, המנהיגים המערביים יודעים היטב שהדיקטטורים "רעים", ובכל זאת הם מאשרים מכירה של לוחמה קונבנציונאלית ולא קונבנציונאלית. מאוחר יותר, כשמתגלה במדיה דבר קיומן של עסקאות מכירה אלה, המנהיגים המערביים אומרים: "דיקטטורים רעים שכמותכם, אינכם מתנהגים באופן מוסרי ואינכם מראים יחסי שכנות טובים, לדעתנו יש להפיל אתכם מהשלטון".

 

כך מתנהלת מלחמה חדשה על מנת לפרק מנשקו משטר שנתמך וזויין על ידי אותן מדינות שלוקחות חלק בהפלתו. וכל זה מתרחש, לדידה של המדיה, מפני שמנהיגים מערביים נלהבים בחרו בעמדה צדקנית והכריזו "די למצב הקיים- יש צורך בדמוקרטיה וחירות במזרח התיכון".

 

הזרם המרכזי של המדיה לעולם איננה חוקרת מתשאלת גורמים ממשלתיים כשאלה טוענים שלא שמו לב לכך שסדאם חוסיין הוא כל כך רע, או כשה- CIA מכריזה: "תמכנו באוסמה בין לאדן בשנות השמונים המוקדמות כדי להילחם ברוסים באפגניסטן, אך אחר כך הוא הפך למשוחרר רסן".

 

אף זרם מרכזי של המדיה איננה מכנה גורמים ממשלתיים בכירים שקרנים כשהם מביאים את התירוצים העלובים לעיל. לציבור אף פעם לא מציגים את העובדה שהכוונה הראשונית הייתה לפרק את הדיקטטור מנשקו. במקום זה, נאמר לנו שהתוצאה נגרמה בעקבות "טעות אנוש".

 

אז מה אנו יכולים ללמוד מכל זה?

 

שרק אותם מנהיגים ערביים שאינם משתפים פעולה עם גורמי חוץ מכונים "רדיקליים" ו"איום לביטחון האזורי". השליטים של כל מדינות עתירי הנפט אינם יותר דמוקרטים ממנהיגי לוב או עירק, אך הם נחשבים לפחות קיצוניים.

 

המומחה למזרח התיכון פרופסור סטיבן זונס שואל: "האם בערב הסעודית יקרה מה שקרה בפנמה של מנואל נוריאגה ובעיראק של סדאם חוסיין- שם ארצות הברית תמכה בדיקטטורות במשך שנים, עד שלפתע הכריזה עליהן כמהוות איום כל כך גדול עד שהצדיק פלישה למדינות אלה והפלת המשטר"?

("הגיע זמן להטיל ספק במקומה של ארצות הברית בערב הסעודית", 20/5/2003, פורסם בכתב העת מדיניות חוץ במוקד)

 ")Time to Question the US Role in Saudi Arabia” Foreign Policy in Focus May 20, 2003)

 

אם אנחנו רוצים לפתור את הסכסוך במזרח התיכון ולא ליצור עוד "דיקטאטורים ערביים קיצוניים" על מדינות המערב, ביוזמת ארה"ב ומערב אירופה, להפסיק למכור טכנולוגיה צבאית לכל המדינות במזרח התיכון. עצירת המכירה של אמצעי לוחמה תביא לסופם של "שליטים ערביים קיצוניים ומסוכנים".

 

כיצד גורמי החוץ מצליחים להתחמק למרות רמת הרמאות הגבוהה כל כך?

 

מפני שמה שמוצג במדיה בנוגע לסכסוך במזרח התיכון (בלי קשר לאיפה הדברים מוצגים- בישראל, בעולם הערבי, באירופה או בארצות הברית) מותאם בזהירות לפרמטרים מסוימים שמקובלים. הפרמטרים כוללים הפיכת הסכסוך למוסרי על ידי זה שמאפשרים לכל צד להפנותל אצבע מאשימה כלפי הצד השני. המטרות והתוכניות של גורמי החוץ לעולם אינם נידונות. במקום זה, מניחים שכל המנהיגים המערביים מעוניינים רק ב"קידום מאמצי השלום".

 

לעולם אין התייחסות לשאלה האם מכירת אמצעי לוחמה לאזור מקדמת את השלום.

אופרת הסבון שהזרם המרכזי של המדיה מציגה כל יום כדיפלומטיה במזרח התיכון.

 

האם שמתם לב פעם כיצד הזרם המרכזי של המדיה מתייחסת לאנשי דיפלומטיה מהמזרח התיכון ולמנהיגים באזור? נראה שהכיסוי התקשורתי שלהם ניסוב סביב השאלה מה אנשים אלה "אוהבים" ואיך הם "מרגישים" בנוגע למנהיגים אחרים באזור, והם תמיד מוצגים כאנשים בעלי תפיסה גבוהה מאד של מה נכון ומה לא נכון. כמעט כל הכישלונות בתהליך השלום מוצגים כנובעים מ"טעויות" שנעשות על ידי מנהיגים במזרח התיכון. נראה שהכול מתאים למה שמכנה החוקר פול דיוויד קולינס "הפרספקטיבה המוטעית של ההיסטוריה", לפיה דיקטאטורים ערביים קיצוניים הם תוצר של "ספונטאניות נסיבתית", וכאילו לא נתמכו וזויינו על ידי מדינה מערבית. אינתפאדות נגד ישראל "פורצות" מפני שהפלסטינאים "מתוסכלים".

 

הזרם המרכזי של המדיה לעולם איננה מעלה שאלות כלפי האובייקטיביות והאמינות שמיחסים לדוברים ממשלתיים. כך אין אף פעם ספקנות כנה לגבי השאלה האם הכרזה מסוימת היא אכן נכונה או שמא רק טכסט שהוכן מראש.

 

בנוסף לכך הזרם המרכזי של המדיה מציג את המנהיגים הלאומיים כפטריוטיים בבסיסם, שמנסים לעשות עבודה טובה, לעשות את הדבר הנכון, את מה שהכי טוב לארץ שלהם. מובילים אותנו לאמונה שבסופו של דבר, כל מה שמעניין אותם זה שלום אזורי ויציבות, או להבטיח את הכניסה שלהם והנצחתם העצמית בספרי ההיסטוריה.

 

המניע שלהם הוא תמיד פשוט, כנה, אצילי ופטריוטי, ומנהיגים אזוריים אלה תמיד מוצגים כסוכנים עצמאיים. המדיה לא מגלה שום השפעות אחרות על תהליכי קבלת ההחלטות שלהם. כשפרשנים לכאורה מרואיינים, נראה שכולם יודעים בדיוק מדוע פוליטיקאים במזרח התיכון עושים מה שעושים ומה מניע את פעולותיהם, למרות שכל המידע שעומד לרשות "המומחים" הוא אותו המידע שמדווח במדיה או מוצג דרך הדובר הלאומי.

 

הכיסוי התקשורתי והפרשנות על מנהיגי המזרח התיכון תמיד עוסק בדרכים לניהול העצמי; זה לעולם לא קשור למה שמנהיגי חוץ מספרים להם או מצפים שיעשו. לא משנה מה פוליטיקאים במזרח התיכון יעשו, זה תמיד מוסבר בתקשורת כהצגה.

 

לדוגמא, נאמר לנו שמפני שאריאל שרון לא חיסל את ערפאת ב-1982 בבירות, הוא מתנקם בו עכשיו ולכן הוא שומר אותו תחת סגר ברמאללה. לכאורה, שרון רצה להרוג או לגרש את ערפאת, אך בוש סירב לכך, למרות שבוש בעצמו אומר שערפאת כבר איננו רלבנטי לתהליך. כך ערפאת לא יכול לצאת מביתו או ממשרדו, ושרון רק "מציג" בזה שאינו נוקט באף פעולה כלפי האדם שלפיו מכוון את כל הטרור נגד ישראל. בינתיים, כשלשרון ישנה הזדמנות להיפטר לגמרי מערפאת הוא אינו עושה זאת, ובמקום זה מנחה את צה"ל לכוון טיל למשרדים הראשיים שלו שרק גורם נזק לבניין.

 

הזרם המרכזי של המדיה והמומחים שלהם לענייני המזרח התיכון לא מפנים את תשומת ליבנו לאבסורדיות שבפעולות כאלה, ובמקום זה הם מצביעים רק על ההיבטים השטחיים ביותר של הסיפור.

 

לכשנבחר, המדיה מציגה את הסיפור של המנהיג הלאומי כאילו זה מתקשר רק "לאופי", בלי קשר לכמות החסרונות שלך האדם. הוא לעולם אינו מוצא מתפקידו בגלל חסרונות אלו, ובכל סקנדל מתחשבים בנקודת המבט שלו.

 

למשל, לא משנה כמה סקנדלים נחשפו, שכללו את המעורבות של ראש הממשלה הנוכחי אריאל שרון או הקודם אהוד ברק, אף אחד מראשי הממשלה לא ניצב בפני כל ניסיון להביא להתפטרותו, ולבסוף הסקנדלים נשכחו. המדיה אף פעם לא חקרה יותר לעומק.

 

הזרם המרכזי של המדיה מיידעת אותנו שארצות מכריזות על מלחמות מפני שמנהיגים לאומיים לא מחבבים זה את זה. לדוגמא, במלחמת המפרץ הראשונה, הנשיא בוש האב כעס על סדאם חוסיין. מצפים שהציבור יאמין שכל הסיפור היה שבוש התרגז על סדאם מפני שהאחרון לא עשה מה שבוש ביקש ממנו, כלומר לא הסכים לצאת מכוויית.

 

במלחמת המפרץ השנייה, הנשיא בוש אמר לאומה האמריקאית, "האדם הזה הוא בריון, דיקטאטור, לא בן אדם נחמד, ואני הולך לעשות את הדבר המוסרי ולהיפטר ממנו". המדיה אפשרה את התמונה הזאת להיות מוצגת ללא עוררין, וכך בצורה זו תועדה ההיסטוריה.

 

עבור הזרם המרכזי של המדיה, דיפלומטיה בין לאומית מנוהלת לפי העיקרון של "כימיה חיובית" ו"פגישות מקריות". מלחמות הן תוצאה של שני מנהיגים שלא מסתדרים ביניהם. הסכמי שלום אינם נחתמים בגלל שהמנהיג של אחד הצדדים היה "עקשן".

 

אם הזרם המרכזי של המדיה אחראית לשידור הפרשנויות השטחיות האלה, אז הם לוקחים חלק במאמץ של גורמי החוץ למניעת פיתרון המשבר במזרח התיכון. עיתונאים וכתבים שמופיעים יום- יום בטלוויזיה בלי להצביע על התפיסות המוטעות האלה גם הם חלק מהבעיה.

 

במקום להדגיש את הגיחוך והסתירות במדיניות ובפעילות של מנהיגי החוץ, הזרם המרכזי של המדיה אומרת דברים כמו "אפילו בזמן שהנשיא בוש משקיע את היוקרה האישית הרבה שלו ואת הסמכות של לשכתו בהשכנת שלום ישראלי-פלסטינאי..." זה מציג את גורמי החוץ כרודפי שלום תמידיים, כמי שאינם מתעניינים בשום דבר אחר.

 

בעיתון "ניו יורק טיימס" ביוני 2003, התפיסה שלנו את המציאות מעוצבת עבורנו כשאנו קוראים פרשנויות כאלה על פסגת עקבה: "עכשיו יש לו שלושה פרויקטים מרכזיים שהוא לקח על עצמו: הבניה מחדש של עיראק ואפגניסטן, ו"משרת המיילדת" למדינת פלסטין החדשה שהוא חוזה במפת הדרכים לשלום. שוב ושוב במהלך הנסיעה שלו, בוש הבהיר את דעתו שסילוקו של הדיקטאטור העיראקי מהמזרח התיכון פתח את הדרך לביצוע האג'נדה המדינית הנותרת. לפיו, עיראק תיהפך למודל לדמוקרטיה במדינה מוסלמית".

 

בשום מקום בניתוח הזה אין ביטוי לספקנות לגבי השאלה האם הנשיא מונע על ידי שיקולים אחרים, או איך בדיוק סילוק דיקטאטור אזורי "פותח את הדלת לשלום" או כיצד ארצות הברית תהפוך את עיראק למודל דמוקרטי. אין דיון לגבי סיבת כישלונם של הסכמי אוסלו, או למה המצב יהיה שונה הפעם.

 

העובדה שהנשיא האמריקאי משקר לעולם איננה מוצגת בתור אפשרות. במקום הצגה מדויקת של המציאות, מאכילים לציבור אופרות סבון לגבי המניעים לפעולות של מנהיגים לאומיים והגורמים שמשפיעים על החלטותיהם.

 

הזרם המרכזי במדיה הישראלית איננה שונה כלל.

 

להלן דוגמא למה שמאכילים לאזרחי ישראל במדיה המרכזית.

כתב הארץ הוותיק אבי שביט מסר לציבור הישראלי ב-12 ליוני 2003 שכשגורמי חוץ כמו הנרי קיסינג'ר נפגשים בסודיות עם מנהיגים ישראליים – זה רק כדי להנחות אותם לגבי הפעילויות הפנימיות של הדיפלומטיה הבין לאומית, מה ששביט מכנה "תפיסה קיסינג'ריאנית של המציאות". לכאורה המנהיגים הישראלים מקשיבים לגורמים מדיניים מבוגרים מאד, שלא מלאו משרות ציבוריות במשך יותר משלושים שנה, ואז מחליטים "להיענות להנחיותיהם",  וזה הסיפור לגבי מה שמתרחש בזירה הפוליטית.

 

שביט כותב: "אבל, רבין לא היה התלמיד היחיד של קיסינג'ר. היה לו עוד תלמיד, אנרגטי וחרוץ, שהוא כיום ראש ממשלת ישראל. לכן, כשמנסים לפענח את המדיניות של אריאל שרון, יש לקחת בחשבון שהוא פועל כפי שפועל מתוך תפיסה קיסינג'ריאנית של המציאות... קיסינג'ר ושרון שומרים את דבר קרבתם בשקט – רוב המפגשים ביניהם לא מגיעים לתשומת לבה של המדיה. למרות זאת, הקשר בין הלוחם הישראלי-יהודי לבין הגורם המדיני האמריקאי-יהודי מאד חזק. שרון רוחש כבוד רב לקיסינג'ר, וחושב עליו כעל מי שיודע להוסיף מימד היסטורי ובין לאומי להבנה של שרון עצמו את ההתרחשויות מסביבו.

 

איכשהו שביט חושב שהשורשים האתניים של קיסינג'ר משחקים תפקיד בעיסוקים הסודיים שלו עם רבין ושרון. נאמר לנו ששרון רוחש "כבוד רב" לקיסינג'ר אך שביט לעולם לא טורח לשאול מדוע מנהיגים לאומיים ישראלים כמו שרון מנהלים פגישות סודיות עם גורם ממשלתי שאינו נבחר.

 

שביט ממשיך: "זו הסיבה בגללה שרון עכשיו מוכן למתוח את ההיגיון הקיסינג'ריאני לסופו האולטימטיבי- הוא החליט להעניק לפלסטינאים מדינה בתקופת הביניים ולפנות שבעה עשר ישובים אפילו ללא הסכם שלום. בשני המובנים האלו, שרון הוא יותר רבין מרבין. הוא הפך לתומך הבולט ביותר של אסכולת הסדר הביניים והוא מוכן ללכת עד הסוף עם הגישה הפסימית-מעשית שלו."

 

לפי הפרשן הפוליטי הבכיר והכתב המוביל של עיתון הארץ, מה שבאמת קורה זה ששרון מתחנך בדיפלומטיה בין לאומית ובזמן שהמנהיג הישראלי השמנמן מזדקן- הוא סוף- סוף מתחיל להבין את מה שקיסינג'ר בן ה-85 מספר לו לכל אורך הזמן- שהדרך הטובה ביותר לפתור את הסכסוך היהודי- ערבי זה לנקוט בגישה הפסימית- מעשית. שרון אינו עושה כפי שעושה כיוון שהוא "שונא ערבים" או מפני שהוא "פעיל ימני קיצוני", כפי ששאר העמיתים לעיתון של שביט מספרים לציבור הישראלי כבר שלושים שנה, אלא מפני שהוא "לוקח שיעורים בדיפלומטיה בין לאומית מהמורה הרוחני שלו, הנרי קיסינג'ר".

 

השאלה מדוע שרון מתווה את הגורל הפוליטי של ישראל על פי יעוץ שניתן לו מקיסינג'ר- שלא מילא תפקיד ציבורי בדמוקרטיה מערבית כבר יותר משלושים שנה- לעולם איננה חלק מהדיון המועלה על דפי העיתון המוביל של ישראל.

 

מסיבה זו הכיסוי התקשורתי המרכזי בישראל לגבי קיומו של הסכסוך במזרח התיכון איננה אמינה.

 

אז למה העיתונות לא מספקת לנו את התשובה המלאה?