מבט במזרח התיכון דרך עיניים ערביות

אירוני שבכל היסטורית הסכסוך במזרח התיכון, המחנה הפרו-ישראלי תמיד טען ש"הערבים תופסים את ההיסטוריה שלהם כקנוניה ארוכה נגדם", כשלמעשה תפיסה כזאת היא מדויקת לחלוטין.

לא כמו הישראלים, אינטלקטואלים ערביים אינם מושפעים על-ידי התעמולה של מנהיגיהם הם. הם יודעים שמנהיגיהם משרתים את אינטרסי הזרים.

אזי אם אינטלקטואלים ערביים מתלוננים על ניצול וקולוניאליזם בידי הזרים, זה לא בגלל איזו "תיאורית קנוניה פראית שיש לכל ערבי ביחס לזרים" אלא בגלל שזאת האמת. ישראלים היו עושים טובה לעצמם לו היו מפסיקים לחשוב שמערכת ממשלתם היא כל-כך יותר מתקדמת מאשר התרבות הערבית ה"פרימיטיבית", ומבינים שתפיסתם את ההיסטוריה של הסכסוך אינה מדויקת.

אז אם מישהו לוקח על עצמו לצלול לתוך היסטורית העולם הערבי -- בלי להתייחס כרגע לסכסוך הערבי-ישראלי -- זה היה מאוד עוזר לו להבין את תפיסת המציאות של הערבים. מציאות זו מבוססת על עיקרון אחד פשוט: מנהיגים ערבים לגיטימיים לעולם לא מורשים להתפתח או לעלות על-פני השטח בגלל שכשמנהיג ערבי אינו עושה את מה שהזרים רוצים שיעשה, הוא ימצא את עצמו נופל קרבן להפיכה שנרקחה על-ידי גורמים זרים. או שהמנהיג הערבי יושמץ כ"רודן ערבי קיצוני" ולכן "איום לביטחון האזור".

לדוגמא, ג'מאל עבד אל-נאצר היה אהוב על עמו הוא ועל העולם הערבי כולו בשל עימותיו עם הזרים. אף שלא נבחר באופן דמוקרטי, הוא לא נחשב בכלל כ"קיצוני" או "איום ליציבות האזור" -- כפי שארצות מערב הציגו אותו.

מטרת ישראל בסכסוך היא למלא את תפקיד ה"אויב השנוא" שכלפיו מנהיגים ערביים לאומיים יכולים להפנות אצבע מאשימה ולהגיד להמוניהם: "תסתכלו, זה אויבכם האמיתי." שעה שהתעמולה הישראלית טוענת שהמנהיגים הללו עושים כך על-מנת למנוע מעמיהם לשים לב כמה גרוע מצבם החברתי-כלכלי, הסיבה האמיתית היא שזה מה שהזרים דורשים כדי שאף אחד לא ירגיש מה שהזרים עושים -- משתלטים על עתודות הנפט ומציעים מכירות נשק בהקפים של מיליארדי דולרים. כך, האיכות העלובה של המנהיגות הלאומית הערבית היא תוצאה של צורך הזרים שהמנהיגים הערביים יעשו את מה שמצופה מהם כדי לשמר על הסכסוך עם ישראל.

איך הזרים משחיתים את המנהיגים הלאומיים הערביים?

היו בסביבות 35 הפיכות או ניסיונות הפיכה במזרח התיכון ב-50 השנים האחרונות. רק אחד מהם התרחש בלי מעורבות מערבית.

סקירה בלתי-תלוייה של ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון מגלה שפרט למצרים, הגבולות של כל מדינה שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה הותוו על-ידי מעצמות אירופיות. אכן, כל מדינה ערבית באותה התקופה נוהלה על-ידי מה שדזמונד סטוארט (The Temple of Janus, עמ' 166) מכנה כ"שושלת לקוחות".

המלומד בתחום המזרח התיכון, ד"ר מוחמד דאוד מיראק טוען: "לרוב, האליטה ששולטת בממשלות המדינות המוסלמיות רואה את הישרדותן כמקבילה לאינטרסי האליטה של ארה"ב ובעלות-בריתה, ורואה את הימשכות אחיזתן בשלטון בכניעתן לרצון ארה"ב" (מאמר, 28.1.2003).

במאמרו של ריצ'רד בקר מאוקטובר 2002, "The Battle For Iraqi Oil: U.S. Corporate Skullduggery Since WWI", אנו למדים על ההיסטוריה האמיתית של מעורבות הזרים במזרח התיכון הערבי:

"בפברואר, 1919, אדון ארתור הירצל, פקיד קולוניאלי בריטי בכיר, הזהיר את עמיתיו: "חייבים לזכור שחברת סטנדרד אויל להוטה מאוד להשתלט על עירק" (מצוטט על-ידי פיטר סלוגלט, Britian in Iraq, 1914-32, לונדון, 1974)."

בקר ממשיך: "ב-1927, החלו חיפושי נפט בהקפים נרחבים. שכבות אדירות התגלו בעירק, וחברת הנפט העירקית הוקמה על-ידי 'אנגלו-אירניאן' (כיום 'בריטיש פטרוליום'), 'של' ו'מוביל', ו'סטנדרד אויל' מניו ג'רזי ('אקסון') הוקמה. בתוך כמה שנים היה לה מונופול מוחלט על הפקת נפט עירקי."

בקר מסביר שבמשך אותה תקופה משפחת אל-סאוד, בגיבוי מוושינגטון, כבשה את מרבית חצי-האי הערבי השכן. ערב הסעודית נוצרה בשנות ה-1930 כמושבה של ארה"ב. השגרירות האמריקנית בריאד מוקמה בבנין ארמק"ו (חברת נפט ערבית-אמריקנית). אך חברות הנפט האמריקניות וממשלתן בוושינגטון לא היו מסופקות. הן רצו שליטה מוחלטת בנפט, כפי שהיה להן מונופול כמעט מוחלט בעתודות הנפט בחצי-כדור הארץ המערבי. תוכנית זאת דרשה את תפיסת מקום הבריטים, שעדיין שלטו באזור.

טוען החוקר ד"ר ג'ון קולמן: "המשימה של השמות הגדולים במודיעין הבריטי במזרח התיכון, ת.א. לורנס, א.ג. בראון, ארנולד טוינבי, סיינט ג'ון פילבי וברטרם ראסל, היתה לשמור את המזרח התיכון במצב של פיגור כדי לאפשר את הימשכות ביזת משאביו הטבעיים, נפט."

רמי קורי, בעל טור פופלרי ב-Daily Star בביירות, מציע את נקודת המבט הבאה על הקשרים בין האליטה הערבית לגורמים זרים:

"יש לנו, עמי המזרח התיכון (ערבים, איראניים, טורקיים, ישראלים, כורדים ואחרים), היסטוריה ארוכה הן של עיצוב גבולות לאומיים של אחרים והן של עיצוב גבולותנו אנו על-ידי אחרים. המזרח התיכון המודרני עוצב ברובו על-ידי הבריטים והצרפתים, שביקשו להבטיח את אינטרסיהם הקולוניאליים; הם הקימו מדינות חדשות, כשלרוב, לא היה היגיון רב בנכסיהן ובתכונותיהן הבסיסיים. אחת מהבעיות מהן סבלנו אחרי עיצוב גבולותנו בידי הבריטים והצרפתים בסביבות 1920 היתה שלרוב הארצות הערביות היו קשרים קרובים יותר ללונדון ולפריז מאשר זו עם זו. הטיסות הקבועות של חברות התעופה הלאומיות שלנו טסו לעתים קרובות יותר לפריז וללונדון מאשר לבירות ערביות אחרות. מצב זה הצביע על כך שהקשרים הפוליטיים והכלכליים עם המעצמות הקולוניאליות לשעבר היו חשובים יותר לכוחות השולטים הערביים בראשית דרכם מאשר קשרים עם ערבים אחרים."

קורי טוען שאין שום בעיה כשלעצמה בסידור מחדש; עמים, חברות ומדינות עושים זאת כל הזמן, לעצמם ולאחרים.

"אבל, נסיוננו בעולם הערבי מצביע על כך שאם יש לאנשים שמעצבים את מדינתם מחדש את הזכות להביע את דעתם בתהליך, והמפה הלאומית החדשה שלהם מקבילה לזהותם ולשאיפותיהם, התוצאה היא שהאזור שמעוצב מחדש יתברר כמשביע רצון גם לאזרחיו וגם למדינתו בהקשר הגלובלי. הבריטים והצרפתים לא עשו כך בסביבות 1920, והותירו מאחוריהם תוהו של מדינות-לאום שבירות, ותכופות אלימות" (מאמר, 13.2.2003).

למה האליטה הזרה משחיתה מנהיגים ערביים

אם מישהו באמת רוצה להבין איך הערבים רואים את המערב, עליהם לקרוא את A Brutal Friendship; The West and the Arab Elite (הוצאת סיינט מרטינז, ניו יורק, 1997) מאת העיתונאי הערבי הידוע, סעיד אבו-ריש.

אבו-ריש טוען שאין ממשלים לגיטימיים במזרח התיכון הערבי. בית סעוד, המלך חוסיין בירדן, הנשיא חוסני מובראק, סדאם חוסיין, חפאז אל אסאד, יאסר ערפאת ויתר ראשי המדינה הערבים הזעירים מנהלים דיקטטורות מסוגים שונים. הוא טוען שהם נסמכים על טענות מזויפות של לגיטימיות בעודם מייצגים קבוצות קטנות של אינטרסים מיוחדים -- מיעוטים שחבריהם נאמנים לדיקטטורים במקום למדינה...

"התוצאה היא קליקות דתיות, שבטיות, מבוססות-צבא או שילוב של הנ"ל ומנהיגים שיש להם דבר אחד במשותף: הם מתנגדים לרצון רוב הערבים לפתח ממשלות לגיטימיות. באמצעות הענקת הכרה בלתי מוגבלת לרודנויות, הכוחות הזרים תומכים באינדיבידואלים, קבוצות צבאיות, כתות, שבטים ומשפחות שמנהלים את המזרח התיכון ושקובעים את צורתו ואת כיוונו. הנצחת הגמוניה פוליטית מערבית והגנת אינטרסים כלכליים מפני איומים אמיתיים או מדומים מקבלת זכות קדימה מעל לשקולי לגיטימיות."

אבו-ריש מאמין שזה לא איסלם שנגדו המערב נלחם, אלא הרעיון של תנועות פוליטיות פופולריות שמהוות איום לאינטרסי המערב. התדמית הגרועה שהמערב יוצר עבורן לא אמורה להסביר אותן; אלא, כוונתה היא להצדיק הכרזת מלחמה נגדן.

הוא מסביר: "הקבוצות השולטות במזרח התיכון משתמשות בהכנסה מנפט ובכוחותיהן המזויינים (כולל כוחות הביטחון), כדי להישאר בשלטון. בגלל שהמערב שולט ברכישת נשק או משפיע עליה ... ובגלל שהוא מתמרן את שוק הנפט באמצעות חברות נפט שמחליטות היכן לקנות, לזקק, להפיק ולהשתמש בהכנסה הנובעת מנפט, הוא סומך על שני הכלים הללו כדי לקבוע את המדיניות של ארצות אלו. זו הסיבה שהמערב, בשיתוף פעולה עם ממשלים ידידותיים וכנגד רצונם של ממשלים עוינים, מבקש להנציח את המונופול שלו על שני המגזרים. מרפים את ידיהן של מדינות ערב העשירות מלפתח את תעשיותן הפטרוכימיות, ממעבר לזיקוק ולהפצה, מהשקעה בתעשיות המערב ומעשות צעדים לקראת חלוקת עושר יותר הוגנת."

אשר למעשיהן של מדינות הנפט בעושרן החדש, אבו-ריש מסביר: "העודף מכספי הנפט נקשר לשוק ההון העולמי אשר בשליטת בנקים אמריקנים, בריטים וצרפתיים. הפקדת העודפים בבנקים מערביים הבטיחה את השימוש הממושך בכסף כדי לתדלק את כלכלות המערב. לא היה ניסיון להשתמש בעודפים כדי לפתח את המזרח התיכון."

מבלי להתחשב בדרך בה התקשורת השלטת מתעלמת מתפקיד הנפט בסכסוך, העובדה היא שלולא עתודות הנפט של המזרח התיכון, סביר להניח שבכלל לא היה שום סכסוך במזרח התיכון משך 75 השנים האחרונות.

אשר למוצאה של מדיניות זו של הבריטים (ויותר מאוחר האמריקנים), אין לנו צורך לחפש רחוק יותר מאשר סידרת פגישות שנערכו באנגליה החל מ-1905, בראשות ראש הממשלה סר הנרי קמפבל-בנרמן. כתוצאה מישיבות אלו, נוצרה ועדה עליונה. הועדה התמחתה בעניני קולוניאליזם, והורכבה מחברי המדינות המשתתפות, היסטוריונים מובילים, מנתחים חברתיים, כלכליים וחקלאיים, מלומדים, גיאולוגים ומומחים בנפט ובגז. חברי הועדה נפגשו בלונדון ב-1907. ההחלטה הסופית שנתקבלה היתה משולשת:

1) הפרדת השטחים המוסלמיים במזרח מאלו שבמערב, דבר שיקשה על איחודם.

2) השתלת אויב חדש עבור המוסלמים בארצותיהם. הדבר ימקד את תשומת-ליבם באויב החדש, ובתורו יחליש את יכולתם להתנגד לאגרסיביות מערבית.

3) הקמת בסיס מתקדם עבור הקולוניאליסטים -- בראשם אנגליה -- כדי להגן על אינטרסיהם, ליישם את תוכניותיהם ולהבטיח את זרימת המשאבים הטבעיים מהאזור, ובנוסף, את הייבוא של סחורתם ומוצריהם לתוך השווקים של האזור.

מטרת הכוחות הקולוניאליסטיים -- אז ועכשיו -- היא להנציח את נחשלות העמים הערביים, בכך שלא מאפשרים להם לבחור מנהיגים פופולריים, ולשלוט בעושר המינרלי העצום בו נתברכו הערבים.

בעוד שייתכן ששליטה בנפט היא מטרתם הסופית של הזרים, הדרך לשמור על שליטתם היא להצית את המזרח התיכון ולגרום לכך שכולם יחשבו שמריבה זו היא תוצאה של "שנאה בין ערבים ויהודים". בינתיים, הזרים ממשיכים להשתלט על האזור, מבלי שהאוכלוסיות הערביות והישראליות יגלו מה מתרחש.

הצורך להשחית את מנהיגי ישראל

ישראלים אינם שונאים את הערבים/פלסטינאים יותר מאשר העמים הערביים שונאים ישראלים. המנהיגים הלאומיים של שני הצדדים הם אלה שאומרים לעמיהם לשנוא את שכניהם. לו שני העמים היו מתעוררים מחר ומוצאים שמנהיגיהם הלאומיים לקו בהתקפי לב ומתו, יחסים שלווים היו שוררים.

תמורת ביצוע חלקם בשמירת מצב בו הציבור הישראלי יתמקד בחשדנות בערבים, מנהיגים לאומיים ישראלים כמו שרון ופרס נותרים בעמדות כח, מקבלים סמכות וכבוד אדירים בחו"ל, ואם הצורך דורש, שפע של כסף כדי להיבחר מחדש. (אחרי כל בחירות במדינת ישראל המועמד המנצח תמיד מוצא את עצמו

בתוך שערורייה כספית, אך פרקליטות המדינה תמיד סוגרת את התיק מחוסר ראיות.) שני המנהיגים המזדקנים, שרון ופרס, שומרים את התמקדות החברה הישראלית בטענה של שמאל נגד ימין ביחס לאיך ישראל אמורה לנהל משא ומתן עם הפלסטינאים. פרס מוצג כליברל, שמבקש להתפשר עם הערבים, שעה ששרון מוצג כלאומני ימני איתן שדאגתו היחידה היא ביטחונה של ישראל. העובדה ששניהם הושחתו על-ידי גורמים זרים אף פעם לא רואה את אור היום בעמודי הארץ, מעריב או ידיעות.

אם אתה שמאלני בישראל, הימין נוזף בך על שאתה דואג יתר על המידה מה הגויים חושבים ושאתה נאיבי ביחס לכוונות הערבים. אם אתה בימין, השמאל אומר לך שישראל חייבת להתפשר למען השלום. לכן, המבנה של הסכסוך במזרח התיכון מאפשר דיון רק בין שני גבולות אלו. שני הצדדים מאמינים שהאמריקנים הם המפתח, והשמאל מאיץ בנשיא ארה"ב להלחיץ את ישראל, בעוד שהימין רק מעוניין שהנשיא יבין יותר טוב את עמדת ישראל. הן השמאל והן הימין משתמשים באותן מילים כדי לתאר איש את עמדת רעהו: קצרי-רואי, תמימים או מפחדים להודות שהם טועים. בינתיים, חרף העובדה ששרון ופרס נמצאים בקצוות מנוגדים של הקשת האידיאולוגית, אין להם שום בעיה לשבת כשותפים באותה ממשלה ולחייך כל יום ראשון בישיבת הקבינט השבועית.

תרגיל זה ביצירת תפיסות ציבוריות שגויות מאפשר לציבור הישראלי להתמקד בשתי אידיאולוגיות פשוטות. מה שהדבר עושה זה לשמור אותם בורים ביחס לכל ההיבטים האחרים של הסכסוך הערבי-ישראלי -- כולל איך הזרים מתערבים ומשחיתים את המנהיגים של שני הצדדים.

הסיבה בגינה לציבור הישראלי יש הערכה כה נמוכה למערכת הפוליטית בישראל היא שהם מסוגלים לראות שמנהיגיהם אינם משקיעים למען אזרחי ישראל, אלא משרתים את אינטרסי הזרים. כמו רוב המנהיגים הערביים, מנהיגי ישראל אינם לגיטימיים, מאחר שאינם פופולריים בקרב עמיהם הם. זאת הסיבה שפרס מתועב בארצו הוא, אך בחו"ל הוא נחשב כמדינאי ותיק ודגול, וזאת הסיבה ששרון צריך להישען על תהילת עברו כגיבור צבאי ישראלי כדי לבסס את אמינותו בעיני הציבור הישראלי ויהודי הגולה.

אם אתה זר אתה לא משתמש בכסף בכדי להשחית את מנהיגי ישראל; אתה פשוט מבטיח להם שאתה תסייע להם להישאר בשלטון. ככה שמנהיגים ישראלים מושחתים כמו שרון ופרס -- שהיו פורשים מהחיים הציבוריים מתוך בושה לו היו פוליטיקאים ברוב מדינות מערב האחרות -- ממשיכים לשלוט בגורלה של המדינה היהודית. למרות שישראלים מאמינים שישראל היא דמוקרטיה, שמנהיגיה מוציאים

לפועל את רצון אזרחיה, זאת אינה יותר מתפיסה שנשתלה וטופחה על-ידי התקשורת הישראלית. עובדה היא שדמויות ישראליות כמו שמעון פרס, אריאל שרון, יצחק רבין, אהוד ברק, ביבי נתניהו, יוסי ביילין, משה דיין, גולדה מאיר, וכו', הן גיבורים הרבה יותר גדולים מחוץ לישראל מאשר בתוכה.

ייתכן שמדינאים ישראלים מציגים תדמית בפני עמם ומפלגתם הם כאנשים שתמיד דואגים לאינטרסים הלאומיים של ישראל, אבל בסופו של דבר, הם תמיד מגיעים לנקודה בה הם מקדמים התוכנית שהזרים מעצבים. זאת הסיבה ששרון, לכאורה לאומן ימני, הלך נגד רצונה של כל מפלגתו, הליכוד, ב-2002 והצהיר בפרהסיה על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית.

מנהיגים לאומיים ישראלים מסוג שרון ופרס נשארים בזירה משך 40 שנה בגלל שהם נתמכים על-ידי גורמים רבי-עצמה מחוץ לאזור. (זה גם סוד אריכות ימיו של ערפאת.) אם היו נותרים בכוחות עצמם, מנהיגים ישראלים שסרחו כמו שרון ופרס היו פורשים כבר לפני עשורים. הזרים החזיקו אותם בשלטון, תמורת ביצוע עבודתם השחורה על-ידי שמירת מיקוד הציבור הישראלי ב"עימות בערבים".

בקיצור, הם בובות שימושיות העוזרות לשמור את הסכסוך במזרח התיכון חי. שלום אף פעם לא יבוא לאזור כל עוד שמנהיגים לגיטימיים ופופולרים מהאוכלוסיות הערביות והישראליות מרוסנים מלהנהיג את עמיהם הם.