הבה נפרק את הסכסוך למרכיביו ונתבונן בכל אחד מהם:

1) המחנה הפרו-ערבי מכנה את הסכסוך במונח הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. לטענתו, מדינת ישראל מדכאה את הפלסטינאים וכתוצאה מכך, המזרח התיכון כולו נותר בלתי-יציב, ויוותר בלתי-יציב, אלא אם הפלסטינאים יקבלו מדינה משלהם.

2) ישראל מגדירה את המצב במונח הסכסוך הערבי-ישראלי. לפני תחילת תהליך אוסלו, ישראל טענה שהסכסוך היה קיים מאחר ו"הערבים לא מכירים בזכות קיומה של ישראל". כעת ישראל אומרת שהסכסוך ממשיך בגלל שהמנהיגים הפלסטינאים "תומכים בטרור".

מסקנות אלה מוזנות לעמים הערבים ולעם הישראלי כדי לאפשר לכל אחד מהם להצדיק את עליונותו המוסרית ולמקד את שנאתו כלפי השני. דבר זה בתורו מסיח את תשומת-ליבם של העמים מאויבם מספר אחת: הזרים.

הגורמים הזרים משכנעים את הערבים שישראל אשמה ב"דיכוי" הפלסטינאים, ובמקביל משכנעים את הישראלים שהסכסוך קיים בגלל שהערבים לא מכירים במדינה היהודית או מבקשים את חורבנה (כלומר, תומכים בטרור). על-ידי כך הגורמים זרים מצליחים להסתיר את התמונה הגדולה: מה שהזרים עושים ביחס לשליטתם במשאב הטבעי היחידי של מדינות הערבים, ואיך הם מוכרים כמויות אדירות של נשק לממשלים מפיקי-נפט.

כדי לשמר הונאה זו, הגורמים הזרים חייבים לשלוט במנהיגים הלאומיים של שני העמים, ולהבטיח שהתקשורת השלטת לא סוטה במידה גדולה מדי מהכותרות: "ישראל מתנהגת בצורה בלתי-מוסרית כלפי הפלסטינאים" או "המנהיגים הפלסטינאים תומכים בטרור".

יצירת מדינה פלסטינית בת-קיימא או שלום בין הערבים ליהודים אינה מטרת הזרים. בין אם מבטאים אותה בפומבי או לא, כוונת הזרים היא להאריך את הסכסוך במזרח התיכון, לא לפותרו. כל עוד שערבים ויהודים אינים מבינים אמת יסודית זו, הגורמים הזרים, באמצעות התקשורת השלטת, ימשיכו להוליך את שני הצדדים שולל ולהשפיע על תפיסתם ביחס לסיבות הימשכות הסכסוך.

נקיטת עמדה מוסרית מתנשאת בסכסוך במזרח התיכון

הדרך היחידה בה הזרים יכולים להאריך את הסכסוך היא שכל צד יאשים את השני בהמשכיותו. כך, אף צד לא יוכל לגלות את הסיבות האמיתיות, שהינן עיסקאות הנפט והנשק בין מדינות הנפט העשירות והכוחות הזרים. היבט אחד של הסכסוך משרת כהסוואה נוחה לשני.

כדי לשמר על הונאה זאת, מעסיקים את ה"טיעון המוסרי", על-מנת שהעולם יתמקד ב"מוסריות" של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. בדרך זו, כל אחד נאלץ לבחור בצד. הצד הפרו-ערבי טוען שישראל לקוייה מוסרית, בעוד שהצד הפרו-ישראלי טוען שהערבים הם לקויים מוסרית.

כך כל דיון בפומבי מובנה בדרך בה העמים באזור ובחו"ל נאלצים להאמין לטיעון של צד אחד או לזה של השני. הגירסה הפרו-ישראלית היא שהערבים רוצים להרוס את מדינת ישראל ושהם מפעילים טרור כדי להשיג מטרה זו. הצד הפרו-ערבי טוען שפעולות מדינת ישראל נגד הפלסטינאים הינן בלתי-מוסריות מאחר והן פוגעות בזכויות הפלסטינאים להגדרה-עצמאית, בזכויות האדם שלהם ובכבודם. בקצרה, הפרמטרים של הוויכוח מכתיבים בחירת צדדים. שום אופצייה אחרת אינה ניתנת. שום משתתף אחר בסכסוך אינו מוצג.

על אף פעולת כל האינטרסים הזרים המוקנים באזור, דהיינו נפט ונשק, כל הדיון בסכסוך מתמקד באחת משתי עמדות אלו: או שאתה פרו-ישראלי או שאתה פרו-ערבי.

הסתכלות "מוסרית" זו היא הכלי שדרכו הזרים שולטים בדיון, כך שהסיבות האמיתיות אף פעם לא מורשות לעלות על פני השטח. המנהיגים הלאומיים של ישראל יכולים להטיף על אכזריות המחבלים המתאבדים. המנהיגים הפלסטינאים יכולים להטיף על התייחסותה האיומה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינאים. משרד החוץ של ארה"ב יכול להטיף כיצד מדינת ישראל פוגעת בזכויות אדם. יהודי ארה"ב מזוהים עם ישראל; המדינות המתפתחות מזדהות עם הערבים. מדינות אירופה נתפסות כאנטי-ישראליות. הנוצרים הפונדמנטליסטים בארה"ב תומכים במדינת ישראל מסיבות מוסריות. השמאל הישראלי נוקט עמדה מוסרית מתנשאת כשהוא מגנה בפומבי את ממשלתו הוא על יחסה לפלסטינאים. הימין הישראלי מפנה אצבע מאשימה כלפי יאסר ערפאת ומצהיר: "ערפאת אינו עושה מספיק לעצור את הטרור". הפלסטינאים טוענים ששרון אינו רציני בקשר לשלום.

"הפלסטינאים חייבים ללמוד שהם לעולם לא ישיגו מאומה באמצעות אלימות", טוענת קבוצה אחת. "מגיעה לפלסטינאים מדינה משלהם", טוענת קבוצה שנייה.

ובכל זאת, עם כל ה"מוסריות" הזאת הרווחת, אף אחד מעולם לא מפנה אצבע מאשימה כלפי המדינות הזרות או מאשים אותן בהתנהגות בלתי-מוסרית בכך שהן מוכרות נשק לדיקטטורים במזרח התיכון ומנצלות את המשאבים הטבעיים של האזור.

במקום זאת, נאמר לאנשים מסביב לעולם מה להאמין ביחס לסיבת הימשכות הסכסוך הערבי-ישראלי, כאילו שדיעותיהם ורגשותיהם ממש רלבנטיים בקשר למה שמתרחש על-פני השטח.

התקשורת מתמקדת בתרגיל מוסרי "ארוך-טווח" זה בעת שלא הרבה מתרחש באזור, כדי להצביע עד כמה "שלום במזרח התיכון" חשוב לכולם. אבל הדבר היחידי ביחס לסיפורים אלה שאפשר להאמין בו הוא שהמשכת הסכסוך חשובה לתקשורת.

מדוע הסכסוך במזרח התיכון לעולם אינו נפתר

כל אדם בעולם מעורב באופן מוסרי בסכסוך הערבי-ישראלי. אך הייתכן שכל הסכסוך כולו מבוסס בחוסר מוסריות של צד אחד או של השני? הייתכן שכל מה שהתרחש באזור בחצי-המאה שעבר הוא תוצאה של עם אחד שאינו מתנהג כראוי כלפי רעהו? איזה סכסוכים אזוריים אחרים מוגדרים ככה? איזה סכסוכים אזוריים אחרים ממשיכים ליותר מחצי-מאה, נראים סוף-סוף כעל-סף פתרון, ואז חוזרים בעוצמה כמו הסכסוך במזרח התיכון?

בואו נתבונן לרגע ונשאל: האם מלחמות וסכסוכים אזוריים ממשיכים שבעה עשורים בגלל שצד אחד אינו מתנהג בצורה יפה כלפי השני? האם הסכסוך מתקיים אך בשל פעולות צד אחד או שני הצדדים -- 5 מיליוני היהודים ו-4 מיליוני הערבים -- שפשוט לא אוהבים זה את זה?

הייתכן שזאת באמת התשובה?

זאת בבירור הדרך בה התקשורת השלטת והעולם האקדמאי מציגים את המצב. מכירות נפט ונשק אף פעם אינן חלק מההסבר. איך ייתכן שעיתונים וערוצי טלוויזיה כה רבים מחמיצים צד זה של עניני האזור ומתמקדים אך ורק ב"יוזמות שלום חדשות"?

אפשר לטעון, עם הצדקה, שהישראלים לא מתייחסים בצורה יפה לפלסטינאים -- שהם מדכאים אותם, מגבילים את תנועותיהם, מפוצצים את בתיהם, וכו'. אבל זה לבדו לא מסביר את הימשכות הסכסוך. הישראלים צודקים כשהם טוענים שהרשות הפלסטינאית מושחתת ושהמנהיגות הפלסטינאית לא פעלה דיה בכדי לרסן את הטרור, אך גם זה לא מסביר מדוע סכסוך זה בן-75 שנה עדיין עימנו.

ועל אף שייתכן שהערבים אינם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל, ישראל אינה מפסיקה להתקיים בגלל זה. סירוב הערבים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל אינו הסיבה שהמזרח התיכון ממשיך לתסוס.

אז מדוע באמת הסכסוך הזה נמשך קרוב למאה?

לא די שהסכסוך במזרח התיכון ממשיך להתקיים, אלא שהוא הולך ומידרדר מעשור לעשור. איזה סכסוך אזורי אחר נראה כאילו הפתרון בנמצא, ואז, לאחר עשר שנים, חוזר למצב גרוע יותר ממה שהיה לפני-כן?

מהו כל כך ייחודי במזרח התיכון?

דבר ייחודי ביחס לסכסוך במזרח התיכון הוא שהוא ממוסד. חישבו על התקציבים השנתיים של כל הארגונים שמטרתם היחידה היא "הטפת מוסר בקשר למזרח התיכון". כמה עולה לממן את כל ארגוני הפעילים, קבוצות השתדלנות, פרסומי החדשות, ארגוני הצדקה וצוותי החשיבה שקיימים אך ורק כדי להטיל אשמה באחד מהצדדים, הישראלי או הערבי?

הסכסוך במזרח התיכון הוא תעשייה קטנה בארה"ב ובאירופה. המצב אינו כך ביחס לסכסוכים אזוריים אחרים. מדוע אם-כן ביחס לסכסוך הזה?

למחנה הפרו-ישראלי יש קבוצות שתדלנות, ארגונים, צוותי חשיבה, מגזינים, קבוצות תמיכה, קבוצות אינטרנט וכו', המפיצים מסר אחד פשוט: "הערבים טועים; אנו צודקים. אנו יותר מוסריים מהם." למחנה הפרו-ערבי יש קבוצות שתדלנות, ארגונים, צוותי חשיבה, מגזינים, קבוצות תמיכה, קבוצות אינטרנט וכו', שמפרסמים מסר אחד פשוט: "הישראלים טועים; אנו צודקים. אנו יותר מוסריים מהם."

כל צד למעשה אומר את אותו דבר לצד האחר: "אתם לקויים מוסרית, אתם לא מתנהגים בצורה יפה, וזה בגללכם שאין לנו פתרון."

מה שמדהים הוא שכל צד צודק, ובגדול, טיעונו של כל צד מבוסס. כל צד אמנם מבצע פעולות איומות כלפי רעהו, ושניהם לקויים מוסרית. ובכל זאת, הדבר לא מסביר את קיומו המתמשך של הסכסוך.

התבונן: הערבים אומרים: "כלי התקשורת בארה"ב נמצאים בשליטת הציונים וצידנו אינו זוכה לתשומת-לב הוגנת," בעת שהמחנה הפרו-ישראלי אומר: "התקשורת היא אנטי-ישראלית." לשתי הטענות יש בסיס של אמת, אך הן מבטלות זו את זו. הוא הדין כשהפלסטינאים טוענים שישראל "מונעת מהפלסטינאים מדינה משלהם." הגירסה הישראלית היא: "הערבים אינם מכירים במדינה היהודית." שני טיעונים מאוזנים לחלוטין משרתים לשמור על סימטריה מושלמת בין טענות שני הצדדים.

כלי התקשורת אחראים לקידום היבט "מוסרי" זה. אם פוליטיקאי בארה"ב או באירופה אומר: "אני מודאג מיחס ישראל כלפי הפלסטינאים," הדבר הופך לאירוע תקשורתי, למרות שלא היה כל קשר בין גילוי הדעת למה שמתרחש בשטח.

אלפי קילומטרים משם, באירופה ובארה"ב, לסכסוך במזרח התיכון חיים משלו. האובססיה של התקשורת השלטת בכל דבר הקשור לסכסוך במזרח התיכון מוכיחה שהתקשורת השלטת אחראית לאחזקתו. הסכסוך היה דוהה מזמן, לולא תשומת-לב זו של כלי התקשורת.

ענין זה חשוב משום שלפני שנוכל לחפש פתרון לסכסוך במזרח התיכון, עלינו לקבוע מדוע הוא קיים מלכתחילה.

למה לנו לתמוך בהקמת מדינה פלסטינאית כאמצעי להבאת שלום לאזור אם חוסר מדינה כזו איננו סיבת הסכסוך? אמנם, ייתכן שרצוי לערבים שתהיה מדינה פלסטינאית בת-קיימא, וללא ספק, מגיע לפלסטינאים שטח לאומי משלהם, אך בכל זאת, עלינו לשאול את עצמנו: "האם הסכסוך קיים רק בגלל שאין לפלסטינאים מדינה משלהם?"

אולי על כל אלה שבצד הפרו-ערבי להתבונן מה יקרה אם מדינה פלסטינאים תוקם, ועם זאת לא תהיה התקדמות לקראת שגשוג ויציבות? קיום מדינה פלסטינאית כשלעצמו לא יפתור את הסכסוך האזורי. כך ייתכן שהעדר קיום מדינה פלסטינאית אינו הסיבה שאין שלום בימינו.

לו הזרים היו באמת מעוניינים בשלום, ומאמינים שהקמת מדינה פלסטינאית תשרת מטרה זו, הם היו מאלצים את מדינת ישראל להסכים לקבלה כבר לפני עשרות שנים. הם לא פעלו כך, ולא בגלל שמדינת ישראל שולטת בתהליך הפוליטי בארה"ב, כמו שאנשי-רוח ערביים מסויימים מאמינים, אלא בגלל שאינם רוצים שיהיה שלום במזרח התיכון. זו הסיבה שהותר לערפאת לנתב את מרבית הכספים מארבעת מיליארדי דולרי סיוע חוץ שהרשות הפלסטינאית קיבלה בין השנים 1993-2000 ל-17 כוחות ביטחון שונים, במקום להשתמש בכספים לפיתוח חברתי-כלכלי.

בהשוואה לסכסוכים אזוריים אחרים שנגרמו על-ידי עוולות שביצע צד אחד כנגד צד אחר, אין שום הגיון בקיומו הממושך של המצב במזרח התיכון. עד עכשיו, הסכסוך היה אמור או להיפתר או לדעוך.

מדוע בעיה זו אף פעם אינה נפתרת?