האם אני היחיד שמבחין בבעיה באסטרטגיה הדיפלומטית המסורתית של כל ממשלה ישראלית?

מאז קום המדינה, כל ממשלות ישראל הכריזו לעולם שלא יתכן שלום אם לא יכירו הערבים בזכות הקיום של ישראל - ובעצם קיומה.

עמדה דיפלומטית זאת מעניקה לערבים זכות 'לא להכיר' בקיומה של ישראל, ואז לקבל פרס כאשר הם טוענים 'להכיר' בישראל.

למרות הסכמתה של ישראל לאסטרטגיה כזאת, העובדה היא שמדיניות של התחננות בפני הערבים להכיר בישראל הנה ותמיד היתה יצירה של מרכיבים מחוץ לאזור.

בוודאי לא ישראל היא אשר מניחה את המיקרופון בפני הערבים ושואלת, "מה אתם רוצים תמורת הכרה בישראל?" שוב, חרף הצטרפות ממשלת ישראל אל אסטרטגיה דיפלומטית זאת, אשר מקורה בחוץ לארץ.

ומהצד השני נמצאת ארצות הברית. בעת 'שליחות השלום' שלה לאחרונה, רייס אמרה: "על מנת שישכון שלום, חמאס חייבת להכיר בקיום של ישראל תחילת-כל."

כנציגתה של הממשל האמריקני, האם שאלה מישהו בישראל אם הם רוצים להטיל ספק בקיום מדינת ישראל? אין שמץ של הבדל לגבי שרידתה בעתיד של ישראל אם ערבי כלשהו 'מכיר בקיום של ישראל' או לאו. אם כן, מדוע רייס מספרת לעולם כמה חשוב לקבל את רשות החמאס על-מנת שישראל תתקיים? יהיו מחשבות הערבים אשר יהיו, קיום ישראל תלוי בעצם היותה עובדה קיימת. אני חושב - לכן הנני עומד כאן!

האם המדינה לא התקימה למשך 60 השנים האחרונות אף ללא ההכרה על ידי הערבים שהיא אכן קיימת? איזו מדינה אחרת בעולם מתבקשת להכיר בעצם הקיום של מדינה אחרת? אפילו בשיא המלחמה הקרה, לא התכחשו ארצות הברית וברית המועצות לעצם הקיום זו של זו. האם שבדיה יכולה יום אחד 'לא להכיר' בקיום של פינלנד?

אם כן, מדוע מטילה בספק ממשלת ישראל את עצם קיומה שלה - הפקרות ממש - על-ידי הודעות לעולם שישראל לא תעשה שום ויתורים אלא-אם יעשו משהו הערבים, כגון 'הכרה בקיום של ישראל?

אם יום אחד יכירו הערבים בקיום של ישראל, ישראל תצטרך לגמול להם בעד המחווה. מסיבה כלשהי, רק הערבים - כלם, לא רק הפלשתינים - רשאים 'לא להכיר בקיום' של עם אחר.

מדוע צריך להיות אכפת ליהודי ארץ ישראל אם ערבי כלשהו 'מכיר' בקיום המדינה כארץ נפרדת באזור? אנו יודעים כי אנו קיימים. איננו צריכים בערבים להכיר בכך. אם לא יעשו כן, זאת הבעיה שלהם.

שאלה נוספת: אחר כשלונות כה רבים בעבר, מדוע משגרות ממשלות זרות כגון ארצות הברית את שליחיהן לאזור 'לחפש אחר שלום'? ומדוע - אחר עשורים כה רבים של כשלונות בהבאת שלום - לא אומר אדם באזור לאישים כמו רייס: "תודה בכל זאת, אבל הנכם עושי בשלום הגרועים בעולם. כל אימת שאתם שולפים גרסא חדשה של 'תהליך שלום במזרח התיכון', העמות מחריף פי עשר".

כל תהליכי השלום היזומים על-ידי זרים הופכים לארועי תקשורת ולעולם לא מובילים לשום שלום.

וכל פעם שמנהיג עולמי ממציא תהליך שלום חדש, או כדברי התקשורת - הוא מחיה מחדש את תהליך השלום - תמיד הדבר מוצג כמסע צלב מוסרי מצד אותו מנהיג עולם כאשר הוא "מסכן את כבודו."

ולא משנה איך קוראים לה - יזמת השלום נכשלת תמיד. בין שזאת ועידת השלום הבינלאומית של שנות ה-70 וה-80, תכנית רוג'רס, התכנית הסעודית, תכנית רייגן, מדריד, אוסלו, מיצ'ל, טנט, ג'נבה או תכנית הדרכים - סופם לכשלון - תמיד.

בכל הזדמנות שהמנהיג העולמי ממציא 'תכנית למזרח התיכון' - שכולן דומות באופן בסיסי, אך שמותיהן שונים - הם דנים למשך ששה חודשים או שנה על היתרונות והמגרעות. שני הצדדים מתלוננים, ולפני שתשים לב כבר חלפו ששה חודשים ואין עוד פגישות או משלחות, כי כל התהליך 'תקוע.'

בשלב זה מרבים להפנות אצבע מאשימה אל טרור ערבי או אי-פשרנות ישראלית, ומעגל ההאשמה נסוב בהמשכים עד לעת יזימת 'סבב חדש של שיחות שלום במזרח התיכון' וכן צעדים לבנית אמון.' נראה שתפקיד אמצעי התקשורת הוא להדגיש את העובדה שכל אימת שנתקעות שיחות השלום במזרח התיכון, שיתכן שעדיין יש תקוה ב-'יזמה החדשה.'

כל זה מתרחש בהסכמת כל ממשלה ישראלית - אותה ממשלה ישראלית הגורסת כי ' השלום אינו יכול להתקיים אלא-אם יכירו בזכות הקיום של ישראל.'