אוסלו ומעבר

אחת מהחידות בהסכם אוסלו היא למה ממשלת ישראל הסכימה להרשות לרשות הפלסטינית להחזיק כוחות ביטחון חמושים, ולמה ישראל אף חימשה את אותם כוחות ביטחון בנשק ישראלי? נאמר לנו שהרשות הפלסטינית היתה זקוקה לאותו נשק כדי לפקח על הקבוצות הפלסטיניות הקיצוניות. אך כבר מההתחלה, כשהחמאס החל בפיגועי התאבדות ב-1994, הרשות הפלסטינית לא נקטה שום צעדים כדי לדכא את הארגון. שעה שהישראלים קבלו באזני כל מי שרק הקשיב שכך קורה, אף גורם זר מעולם לא מתח ביקורת על ערפאת על כך שלא עצר את עליית החמאס ביהודה ושומרון ובעזה.

מנהיגי ישראל באותו זמן ידעו היטב שהתוצאה תהיה מדינת טרור, ובכל זאת הסכימו לכך היות וזה מה שהזרים רצו מאוסלו -- לחזק את הצד הפלסטיני ולהחליש את הצד הישראלי כדי שהסכסוך יימשך. מטרת אדריכלי אוסלו מעולם לא היתה שלום ויציבות; היא היתה שפיכת-דמים נוספת. זו הסיבה שאוסלו והחמאס נכנסו לזירה באותה עת.

אשר לסיבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה, התקשורת השלטת סיפרה לנו שערפאת "כעס בגלל שבאוגוסט 2000 בקמפ דיויד ברק וקלינטון לא העניקו לו מספיק כבוד" ובכך ערפאת "התעקש על גינוני ראווה". התקשורת השלטת סיפקה לנו גירסה נוספת -- שבגלל ששרון העז להסתובב על הר הבית, הדבר "ליבה" את הפלסטינאים.

העובדה שזה היה דבר שהיה אפשר לסדר (ולכן לא היה חייב לקרות) אף פעם לא נכנסת לדיון. אף אחד לא שואל אם ערפאת באמת חשב שהוא מסוגל לנצח במלחמה נגד ישראל. אף מנהיג מערבי לא מתח ביקורת על ערפאת על כך שהפר הסכם בינלאומי, עליו חתם עם ישראל, לעולם לא לחזור למלחמה. במקום זאת, הסכסוך במזרח התיכון שוב הוצת, מצב ששירת את הזרים שעה שגרם עוד מוות והרס עבור תושבי האזור.

שרון משחק את תפקידו בהעירו לאחר כל פיגוע התאבדות שהאשמה בערפאת, למרות שנאמר לנו שהרשות הפלסטינית אינה מסוגלת לשלוט בחמאס. אז בוש מטיל את "הקלף המוסרי" על השולחן ומאשים את ערפאת על שאינו עושה מספיק כדי לעצור את הטרור, כך שאנו מובלים להאמין שערפאת מתנהג באופן בלתי-אחראי מוסרית בכך שהוא יוזם טרור נגד ישראל.

וואלה. הסכסוך במזרח התיכון נטען מחדש. ישראל מתנשאת בטענתה ש"ערפאת עומד מאחורי הטרור" והערבים מתנשאים בטענתם שישראל "מדכאה את הפלסטינאים". שתי הטענות הן נכונות, אך אף אחת מהן אינה הסיבה שהסכסוך ממשיך. תסריט כזה -- בכוונה תחילה אם לאו -- משמר את מבנה הסכסוך "אתה טועה. לא, אתה טועה" במקומו.

כמו רוב הדברים שקורים בין ישראלים וערבים, כל דבר שהישראלים עושים יוצג על-ידי הצד הערבי כהוכחה ש"ישראל אינה רצינית בקשר לשלום" (דהיינו, הם לקויים מוסרית), ובאותה מידה, כל דבר שהפלסטינאים/ערבים עושים מוצג על-ידי ישראל כהוכחה ש"אתה רואה, הערבים אינם רציניים בקשר לשלום" (דהיינו, הם לקויים מוסרית). זוהי הקונפיגורציה הבסיסית של הסכסוך. כל צד מאשים את רעהו בעוד הפושעים האמיתיים נותרים בצללים.

בשנות התשעים המוקדמות, הדרך היחידה לשמר את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי היתה להפיח רוח חיים בערפאת -- לחמש את חסידיו ולספק לאש"ף בסיס מבצעים קרוב לישראל. כך אם הרשות הפלסטינית תומכת בטרור הדבר נעשה בידע מלא ובהסכמה מלאה של מנהיגי ישראל. האשמת ערפאת אינה אלא כלי שרת בידי הזרים, שמטרתם למנוע את כביית הסכסוך ולתת בידי הציבור הישראלי אויב להאשים.

לכן, אין שום היגיון שהישראלים ימשיכו להאשים את הפלסטינאים בכך שהסכסוך אינו נפתר, מאחר שאין בידי ערפאת או אף אחד אחר ברשות הפלסטינית שום כח פוליטי או כלכלי אמיתי. הם לא מושכים באף אחד מחוטי העולם, אז מדוע להתמקד בשאלה האם ערפאת רוצה או לא רוצה לשים קץ לטרור? לא תהיה לכל מה שערפאת או כל מנהיג פלסטיני אחר יעשו שום השפעה על השאלה האם הסכסוך יימשך אם לאו. אין לפלסטינאים/ערבים את הכח הדרוש כדי לשמור על הימשכות הסכסוך במזרח התיכון. רק לזרים יש.

הניסיון המתמיד לעשות שטיפת מוח לציבור הישראלי לחשוב שהערבים מהווים איום לביטחונה ולקיומה של ישראל הוא סיבה אחת לכך שהסכסוך ממשיך. אם ברצונך בקיומו של סכסוך, עליך לשכנע את שני הצדדים שהצד השני הוא האשם, תמיד ולעולם. ככה הערבים והיהודים נערכים זה מול זה.

במקום הסברים הגיוניים לסיבה שמנהיגי המזרח התיכון עושים את מה שהם עושים, ניתנים לנו נימוקים מוסריים. לדוגמא, הנשיא בוש הצהיר שחייבים להפוך את ערפאת ללא-רלוונטי משום שלפי המנהיג האמריקני, הוא איכזב בכך שלא עשה די להפסיק את הטרור. אחרי שנקט עמדה מוסרית מתנשאת זו, בוש החל ביוזמת שלום נוספת במזרח התיכון עם "מפה הדרכים". שוב, התקשורת השלטת כשלה בהצגת התמונה בשום צורה אחרת מלבד ממסע-צלב של הנשיא לשים משקלו בתמיכה בתהליך השלום.

נאמר לציבור שהתוכנית האמריקנית חזתה הקמת מדינה פלסטינית עד 2005 (18 חדשים מאותה עת) בלי ששום גורם תקשורתי הציג את נקודת המבט החלופית לפיה תכנית כזאת לא היתה הגיונית ולא היה סביר שתתרחש. במקום להציג לציבור מידע וניתוח איכותיים, התקשורת שירתה את אינטרסי הזרים והסכסוך במזרח התיכון המשיך להתגלגל.

יחד, יהודים וערבים יכולים לפתור את הסכסוך במזרח התיכון

אם יהודים וערבים יבינו מדוע הם עדיין מעורבים בסכסוך בן מאה השנים הזה, מי יצר את הסכסוך מלכתחילה, ומי רוצה לשמר אותו, אז הכוח של האליטה הזרה יתנדף.

ברגע ששני הצדדים יכירו במשחק שמתנהל על חשבון חייהם , הזרים כבר לא ישיגו יתרונות בהשחתת מנהיגי האזור. יהודים וערבים צריכים להכיר בכך שהם לא האויב מספר אחד זה של השני, ויש להם יותר מאפיינים משותפים מאשר לכל צד ולזרים. המטרה הראשונית צריכה להיות הוצאת הזרים ממרכז העניינים.

אם שני הצדדים לסכסוך רוצים ברצינות לשים קץ לאסון, הם צריכים להתחיל בכך שיבינו מי יוצא הכי מורווח מיציבות אזורית מתמשכת.

כל הרווחים מהנפט של הערבים שהיו צריכים להיות מושקעים לפיתוח כלכלי וחברתי שימשו במקום זאת להעשיר את יצרני הנשק הזרים. במקום לקבל את הרווח המקסימאלי ממכירת המשאבים הטבעיים שלהם, OPEC שמרה על מחירים מינימאליים מפני שזה מה שגורמי החוץ רוצים. במקום להשקיע בפרויקטים שייצרו מקומות עבודה ברחבי המזרח התיכון, כספים אלה מגיעים לשטרי האוצר ולכלים כלכליים אחרים שמקורם בארצות הברית.

עבור גורמי החוץ, ניצול הערבים ושמירה על חוסר היציבות באזור היא מאד רווחית. ישראל לא מרוויחה כלום מהיבט זה של הסכסוך במזרח התיכון.

אז בפעם הבאה שהזרים יופיעו עם עוד "מפת כבישים" שתוביל את האזור לקראת שלום, אולי כדאי שקודם נשאל את עצמנו כיצד יתכן שהם כל כך מסורים למציאת פתרון של שלום בעודם ממשיכים למכור אמצעי לחימה למשטרים לא-דמוקרטיים באזור.

לשני העמים יש את הכוח למנוע מהזרים להתערב. הדרך לעשות את זה היא על ידי שלילת השפעת הזרם המרכזי של המדיה - הכלי שגורמי החוץ משתמשים בו כדי להתערב בקונפליקט מלכתחילה. גורמי החוץ מנצלים את כלי המדיה, שמדווחים על כל פרט קטן של הסכסוך הישראלי-ערבי. אם הם לא היו מתמקדים בסכסוך ושמים אותו במרכז התודעה הציבורית, זה היה נשכח במהרה, ולבסוף מסתיים.

כמובן, זה לא מה שגורמי החוץ מתכננים; הם צריכים שיהיה סכסוך שלא נגמר כדי שאף אחד לא יראה את שאר העיסוקים שלהם במזרח התיכון. למטרה זו, יש לתמוך בישראל אך לא להפוך אותה לחזקה מדי על מנת שתוכל להביס לגמרי את הערבים. יש להציג לישראלים את הערבים כאיום, אך אף פעם לא לתת להם להפוך לכזה. גורמי החוץ לא מרוויחים מניצחון של אף צד; הם צריכים ששני הצדדים יהיו במאבק מתמיד על מנת שיוכלו להגשים את שאר האג'נדות שלהם ללא הביקורת הציבורית מסביב.

שני הצדדים לסכסוך צריכים להכיר בזה שגורמי החוץ מצליחים להרחיב את הסכסוך על ידי שמירת המיקוד של המדיה ב"ענייני מוסר". במקום שהמדיה תציג תכנונים לשיקום פליטים, הורדת מכירת אמצעי לחימה לאזור ופיתוח תעשיות מקומיות שיקדמו את התעשייה הפטרו-כימית, כל הדיווח מטרתו למצוא אשמים מהצד האחד או השני.

כל מי שמעוניין לפתור את הסכסוך במזרח התיכון צריך להכיר בכך שלא היהודים ולא הערבים יכולים לגרום להמשך הסכסוך לבדם. רק גורמי החוץ עם הכסף, חברות הנפט, סוכנויות המודיעין והמדיה ההמונית יכולים לעשות זאת. אם גורמי החוץ באמת היו רוצים בסיום הסכסוך, הם היו גורמים לכך מזמן על ידי כפיית פשרה על ישראל והפלסטינאים. הם לעולם לא עשו זאת מפני ששלום אזורי ומדינה פלסטינאית אפשרית לא עומדים על סדר היום שלהם.

בעוד שהתערבות גורמי חוץ הוא הגורם העיקרי לסכסוך הערבי-ישראלי והסיבה המרכזית להמשך קיומו, לא כל גורמי החוץ הם אויבי העם הערבי והיהודי - לחלקם יש תפקידים מאד פרודוקטיביים.

קחו למשל את איש הקונגרס של ארצות הברית רון פול. אם הוא היה קובע את המדיניות של ארצות הברית בנוגע למזרח התיכון, הסכסוך היה מסתיים.

הוא נותן פתח לתקווה כשהוא אומר" ההנחה השחוקה שאמריקה "תומכת בדמוקרטיה" במזרח התיכון הולכת ונעשית שקופה יותר. היא הייתה מוטעית לפני חמישים שנה, כשתמכנו וכלכלנו את השאח השנוא מאיראן כדי למנוע את הלאמת הנפט האיראני, והיא מוטעית כיום כשאנו תומכים בדיקטאטור צבאי שאינו נבחר בפקיסטאןצ- אם להביא רק שתי דוגמאות. אם היו מתקיימות בחירות אמיתיות ופופולאריות ברחבי המזרח התיכון מחר, האנשים ברוב המדינות היו בוחרים במנהיגים דתיים פונדמנטליסטים, שעוינים לארצות הברית. יתכן וזו קלישאה, אך הרחוב הערבי לא באמת אוהב את אמריקה, לכן יש להפסיק את ההצגה סביב הדמוקרטיה ולהתחיל לנסח ולקדם מדיניות חוץ ברורה שתשרת את האינטרסים של ארצות הברית בטווח הארוך.

עלינו להפסיק את המשחק האין סופי של הצבת צד אחד מול הצד השני, ולהכיר בכך שאי אפשר לקנות בני ברית. עלינו להגביל את החימוש הכבד של האזור על ידי שימת קץ לתשלומים הרי האסון שלנו לסיוע חוץ. עלינו להפסיק להעמיד דיקטאטורים ו"לתת אקמולים" לבעיות רציניות. עלינו להבין שההתערבות הפוליטית והצבאית שלנו באזור יוצרת יותר בעיות מאשר שהיא פותרת. כל האמריקאים ירוויחו, מהיבט בטחוני וכלכלי, אם ננסח ונקדם מדיניות חוץ ניטרלית ברורה של אי התערבות, מסחר חופשי, ושליטה עצמית במזרח התיכון".

למרבה הצער, ההיסטוריה של התערבות אמריקאית באזור לא משקפת את העקרונות שפול מחזיק בהם.

לעולם לא יהיו שגשוג כלכלי ויציבות במזרח התיכון כל עוד האליטה החיצונית שולטת בעניינים. רק פקיחת העיניים של יהודים וערבים למעשי המרמה של גורמי החוץ יכולה לשנות את הסטאטוס קוו. שלום ניתן להשיג רק מלמעלה, לא מלמטה.

כשגורמי החוץ מגיעים לאזור, הזרם המרכזי של המדיה לא מספר לנו את מטרותיהם האמיתיות. במקום זה, מציגים לנו תמונות של נשיא ארצות הברית כעושה השלום הגדול והאחראי על פגישת פסגה מזרח תיכונית נוספת. אבל איכשהו העובדה שאותו בן אדם שהיה המוביל של המלחמה האחרונה במזרח התיכון הוא כיום אחראי על "יוזמת השלום החדשה" לעולם איננה מועלית.

למרות העובדה שהסכמי אוסלו נכשלו כשלון חרוץ ביצירת מדינה פלסטינאית, נשיא ארצות הברית כיום מקדם "מפת דרכים לשלום" שהיעד הסופי שלה היא הקמת מדינה פלסטינאית. לעולם איננה נשאלת השאלה מדוע נכשלה "יוזמת השלום החדשה" הקודמת. גם השאלה האם היעדר מדינה פלסטינאית הוא הגורם האמיתי לסכסוך לעולם איננה נידונה. דעות שמתפרסמות מוגבלות לשני הקיצוניות של המחנה הערבי והיהודי, ולפיהם התוכנית החדשה תפגע בשני הצדדים.

אין שלום והסכסוך נמשך. אופרת הסבון האין סופית הזאת מזדקנת. אז מדוע שנאמין שהחיוך של הנשיא בוש שמכוון כלפי דיקטאטורים ערביים ומנהיגים בעקבה הוא שיביא לשלום?

אם אתם חושבים שתוכן מחקר זה חשוב, אנא תרגמו אותו לשפה שלכם ותשלחו אותו לאתרי אינטרנט על מנת שאחרים יוכלו לקרוא אותו. בכוונה אין שם שמצורף לזה, מהסיבה שהמחקר אינו מיועד להיות מזוהה עם בן אדם אחד ונקודת מבטו.