ישנה דעה בזרם המרכזי של המדיה לפיה הדאגה היחידה שיש למדינות המערביות במזרח התיכון נוגעת לכך שיהודים וערבים ישלימו ביניהם. אבל אחרי כל השנים האלה של ניסיון בהשגת שלום, איך זה שעוד אין שלום?

מפני שהשלום לא טוב לעסקים שלהם. מה שחשוב זה לשמר את עליונות הדולר האמריקאי בשווקים המסחריים העולמיים, למחזר פטרו-דולרים על מנת לשאת רווחים מתעשיית הנפט, ולמכור אמצעי לוחמה לשלטונות הערביים עתירי הנפט. ההסכם הלא כתוב בין ארצות הברית לבין שליטים אלה הוא שמחיר הנפט ייקבע בדולרים, ותמורת זאת ארצות הברית יגנו על מדינות אלה.

למרות שה- CNN לעולם לא דנה בנושא זה, זה חיוני לחוזקו של הדולר האמריקאי שמחיר הנפט ייקבע רק במטבע האמריקאי. כשנפט נמכר בדולרים אמריקאיים, מדינות מסביב לעולם צריכות לשמור על רמה מסוימת של המטבע האמריקאי במאגרים של הבנקים המרכזיים שלהם כדי לממן את קניית הנפט. OPEC הוא איגוד שיצרה ארצות הברית במיוחד למטרה זו.

אם מחיר הנפט היה נקבע במטבעות אחרים, לרוב המדינות לא היה צורך באגירת דולרים, וכל הכסף שממשלת ארצות הברית הדפיסה בשנים עברו היה הופך לבעל ערך רק שם. זה היה מציף את המדינה בדולרים וגורם לאינפלציה בממדים ענקיים. בנוסף, מסחר בהווה ובעתיד וגרעונות בהווה כבר לא היו ממומנים על ידי גורמים זרים שרוכשים שטרי אוצר אמריקאים ואג"ח נוספים בשליטה אמריקאית. במילים אחרות, ארצות הברית הייתה מפסיקה להיות מעצמת-על כלכלית.

במאמר מבריק בנושא זה בשם "ניתוח מקרו-כלכלי וגאוסטרטגי של האמת הלא מדוברת", הכלכלן וויליאם קלארק כתב בינואר 2003: הסיוט הגדול ביותר של המאגר הפדראלי הוא שה-OPEC יעבור מבסיס דולרי לבסיס של יורו. עיראק אכן עברה החלפה זו. הסיבה האמיתית בגללה פמליית בוש רוצה ממשלת בובות בעיראק, או יותר חשוב, הסיבה בגללה החברה השיתופית לתעשייה וצבא רוצה ממשלת בובות בעיראק, היא שהם יעברו חזרה לבסיס דולרי.

לפי החוקר / סופר דייויד לינדורף: "כשמדובר בנפט, דיקטאטור נחשב ל"חברותי" כלפי ארה"ב כשהוא מוכן לנהל איתה עסקים, והוא "אויב מסוכן" כשאינו מוכן לכך. זה היה המניע המאיץ מאחורי המדיניות של ביטחון לאומי, במיוחד מאז נפילת ברית המועצות. נפט ומדיניות הביטחון הלאומי שניהם שקעו במשך המלחמה הקרה. אך מאז סיום אותה מלחמה, ישנו מאבק גלובלי בלתי מרוסן להשגת נפט.

המטרה של גורמי החוץ היא לשמור על זרימת הנפט לכלכלות המערביות במחיר יחסית נמוך על מנת שלא להזיק לרווחים של חברות הנפט המובילות מתהליכי הזיקוק והשיווק של מוצרי נפט, ולהבטיח שמחירי הנפט ימשיכו להיות בדולרים. על מנת לעשות את זה, גורמי החוץ צריכים לתמוך במשטרים לא-דמוקרטיים ומושחתים (כגון בערב הסעודית, כווית, עומן, קטר ובחרין ואיחוד הנסיכויות הערביות) על מנת שימשיכו לשרת את האינטרסים של גורמי החוץ. תמורת זה, מדינות אלו שומרות על מחיר נפט יחסית נמוך, על קביעת המחיר בדולרים - ואף פעם לא מתפתחות בתהליכי יצור הדלקים עד כדי תחרות עם חברות נפט זרות.

לפי דברי הפרשן לענייני חוץ מייקל רנר: "בסופו של דבר, אינטרסים אמריקאיים כלכליים דורשים מחירי נפט נמוכים, אך לא נמוכים מדי על מנת להימנע מתנודות מחיר תכופות. לערב הסעודית כבר הרבה זמן יש עמדת מפתח בהיבט הזה, בהבטחת יציבות על ידי השלמת חסרים בתפוקה במקומות אחרים בעולם וקיצוץ ביצור העצמי שלה כשספקים זללנים מאיימים להנמיך יותר מדי את המחירים" (מייקל רנר, "הבזיזה האחרת").

החוק השני שאינו כתוב הוא שכמות מסוימת של ההכנסות מהנפט שמרוויחות מדינות עתירי נפט צריכה להתבזבז על קניית אמצעי לחימה. ב-2002, ממשלות ערביות במזרח התיכון הוציאו 52 מיליארד דולר על כוחות הלחימה שלהם, ומתך זה 18 מיליארד דולר יועדו לרכישות ממדינות זרות. מדינות ערביות מקדישות 8%-11% מהתוצר הלאומי שלהן להגנה (23% מסך הוצאות הממשלה). (יאהיא סאדוסקי, רובים או חמאה, עמ' 3). בעשור האחרון, ערב הסעודית לבדה בזבזה מעל מאה מיליארד דולרים על אמצעי לחימה. לפי הפדרציה האמריקאית למדענים, בעשור שאחרי מלחמת המפרץ (1991- 2001) ארצות הברית מכרה אמצעי לחימה, ציוד ופרויקטים לבניה צבאית בשווי של יותר מ-43 מיליארד דולר, ועוד 16 מיליארד דולר לכווית, קטר, בהרין ואיחוד הנסיכויות הערביות. ערב הסעודית לבדה מייבאת אמצעי לחימה בשווי משוער של 15 מיליארד דולר כל שנה.

במקום להשתמש בעושר הזה לבניית תשתית כלכלית באזור כולו, הוא מבוזבז על אמצעי לוחמה. שאר ההכנסות מהנפט (אחרי שמכסים הוצאות ממשלתיות בסיסיות) מופקד בבנקים מערביים כנכסים הפרטיים של מנהיגים ערביים מושחתים. זה פועל לטובת המנהיגים והאינטרסים של הבנקים המערביים הגדולים גם יחד. תהליך זה נקרא "מחזור דולרי-נפט". כיוון שהרבה מהעושר הזה מגיע לבסוף לבנקים המערביים, זוהי עוד דרך בה גורמי חוץ מרוויחים מהמתח המתמשך באזור המזרח התיכון.

עוד פעילות של גורמי החוץ היא מכירת כמויות אדירות של טכנולוגיות ואמצעי לחימה לדיקטאטורים ערביים כמו סדאם חוסיין ואז, שנים אחר כך, כשהדיקטאטור אינו ממלא אחר רצון גורמי החוץ, הוא הופך ל"איום ליציבות האזורית" ופלישה יקרה (לציבור- לא לתעשיית הלוחמה) נדרשת פתאום כדי לרסן אותו. כשהעשן מתפזר, אף אחד אינו מפנה אצבע מאשימה כלפי גורמי החוץ, על כך שהם אפשרו להם להתחמש מלכתחילה.

כיוון שלאף מדינה ערבית אין תעשיית לוחמה, כל אמצעי הלחימה באזור מיובאים. אם מדינות המערב באמת היו רוצים להביא שלום למזרח התיכון, הם היו מטילים איסור על מכירת אמצעי לחימה לאזור לפני שנים. במקום זה, הם מוכרים אמצעי לוחמה בשווי עשרות מיליארדים כל שנה למשטרים הבלתי יציבים באזור. כך שהגופים ששולחים "משלחות מיוחדות" כדי "לעזור לשני הצדדים לעשות שלום" הם בו בזמן הספקים העיקריים של אמצעי לחימה לאזור.

איכשהו, סתירה זו לעולם איננה נחשפת.

זה המקום בו הסכסוך הישראלי-פלסטינאי משרת את מטרתו. שמירה על המשך קיום הסכסוך פירושה ששני הצדדים- יהודים וערבים- יכולים לנהל "מסע מוסרי" אינסופי, כשכל צד מאשים את הצד השני על כך שהסכסוך ממשיך, ומפנה אצבע מאשימה כלפי הצד השני, במקום להפנותה כלפי גורמי החוץ.

האם זה רק מקרה שישנם מאגרי נפט גדולים מאד במזרח התיכון, בעוד שבו בזמן סכסוך בן שבעה עשורים קיים באזור? אם לא היה נפט, האם הסכסוך הערבי-ישראלי היה קיים?

כל עוד הערבים והיהודים מאשימים זה את זה, לתפקיד של גורמי החוץ לא ישימו לב, וכנ"ל לגבי הרווחים שלהם.