התפקיד של זרם המדיה המרכזי בסכסוך במזרח התיכון

על פי תכנון או שלא, הזרם המרכזי של המדיה הינו חלק אורגאני מהסכסוך המזרח תיכוני. האמת היא שהם אחד מהגורמים העיקריים להישרדות הסכסוך- לולא כיסוי תקשורתי מתמשך של הסכסוך, הוא היה נעלם מהתודעה העולמית. כל מה שאנשים שאינם חיים במזרח התיכון יודעים או חושבים על הסכסוך מגיע ישירות מהתפיסות שהמדיה יוצרת.

התפקיד של המדיה הוא לגרום לציבור להאמין לשווא שהסכסוך נמשך בגלל שנאה הדדית של הצדדים זה כלפי זה. המדיה משגרת מסרים שהציבור יכול לקלוט בקלות, כגון "לפלסטינאים אין מדינה, והעדר מדינה פלסטינאית הוא הסיבה לחוסר היציבות במזרח התיכון".

הגרסא הרשמית מועברת דרך המדיה, ונוסחתה היא כזאת: "בנוסף לסכסוך הפלסטינאי-ישראלי- שכל עוד שאינו נפתר גורם לאי יציבות באזור- למדינות ערביות ישנה בעיה בביסוס משטרים דמוקרטיים, ולכן הן נשלטות על ידי דיקטטורים שמוסיפים לחוסר היציבות האזורית".

למרות שיתכן וישנם ערבים שתומכים בכיסוי התקשורתי הרחב של האזור, שכן לדעתם ישראל עושה עוול לפלסטינאים ועל העולם לדעת את זה, זו אינה הסיבה להתעסקות התקשורתית האובססיבית עם האזור. יתכן שזה מחמיא לערבים ולפלסטינאים להאמין שהעולם כולו מוטרד מצרות הערבים, ומהיחס הקשה ממנו סובלים הפלסטינאים, אך זו אינה הסיבה שהתקשורת חוזרת וממשיכה לדווח על הסכסוך; חוסר הצדק איננו עומד מאחורי האינטרסים של התקשורת, אלא האליטות הזרות הם שמנצלות את המדיה על מנת שזו תמשיך ותחיה את הסכסוך במזרח התיכון. החתירה אחר עשיית צדק עבור הפלסטינאים איננה על סדר יומה של המדיה.

במקום זאת, הרשויות הזרות יוצרות מפת דרכים חדשה ואז דנות במשך ששה חודשים או שנה על טיבה של ההסדר החדש. שני הצדדים מתלוננים, ובמהרה עוברים ששה חודשים ללא התקיימות של פגישות או משלחות כיוון שהתהליך כולו נעצר. אצבעות מאשימות אז מופנות כלפי הטרור הערבי או חוסר הגמישות הישראלית, ומעגל ההאשמות מסתובב שוב ושוב עד שמגיע הזמן ליזום "סבב שיחות חדש במזרח התיכון" ו"צעדים בוני אמון". אבל התוצאה הסופית לעולם איננה שלום מתמשך.

כל התפקיד של המדיה הוא להדגיש את העובדה שבכל פעם שהדיונים נעצרים יתכן וישנה עוד תקווה "ביוזמה החדשה", שכמובן מציעיה הם תמיד זרים, ולעולם לא המשתתפים המקומיים. הגישה הזאת של דיבור על השלום, אך חוסר הגעה מתמיד לשלום עצמו, חרותה על דגלם של הממונים על היוזמות החדשות לשיחות שלום. הם לאו דווקא מעוניינים בשלום, אלא בבזבוז זמן. המדיה משחקת תפקיד מפתח במרמה, כל עוד היא אינה מעלה את השאלות הקשות ונמנעת מלחתור לעומק.

הרבה מהשליטה של הרשויות הזרות על היהודים והערבים מושגת באמצעות מניפולציה על התפיסות החברתיות. שבירת אחיזת העיניים הזאת תחשוף את המניעים האמיתיים של הרשויות הזרות. אם ברצוננו לפתור את הבעיות האזוריות, עלינו להבין את התפקיד המזיק של התקשורת הבין לאומית.

המדיה לא רק עומדת בצד וצופה באירועים, כמו שהמומחים אוהבים לספר לנו, אלא היא מחוברת באופן אורגאני לסכסוך ומכוונת על ידי גורמים שמחוץ לאזור. התקשורת מציגה תדמיות ורעיונות שמעצימות את התפיסה השלילית של כל צד על הצד השני.

ערוצים תקשורתיים בין לאומיים משמרים את הסכסוך המזרח התיכוני במרכז התודעה הציבורית. האם זה מכוון כך? הרי זה בטוח לא תוצאה של היענות לדרישות צרכניות- לרוב האנשים נמאס לשמוע על הסכסוך. אז מדוע ערוצי המדיה הגדולים נותנים כיסוי תקשורתי לאזור יום אחרי יום, שנה אחר שנה, עשור אחרי עשור? לגבי רוב הנושאים, הציבור באיזשהו שלב מתעייף מלשמוע עליהם, והמדיה עוברת לכיסוי נושאים חדשים- אך לא זה המצב עם הסכסוך המזרח תיכוני- מדוע?

עצם הנוכחות של המדיה יוצרת את הסכסוך המזרח תיכוני ומשמרת את קיומו על ידי מניפולציות תקשורתיות שיוצרות תפיסות מוטעות בקרב האוכלוסייה הערבית והישראלית.

גם אם כל זה נעשה במכוון וגם אם לא, התוצאה בסופו של דבר היא אותה תוצאה.

הטלת ספק באובייקטיביות ובעצמאות של הערוצים התקשורתיים המערביים הגדולים תערער את האמון בהם ותביא להתפוררות הכוח של הרשויות הזרות באזור המזרח התיכון. אחיזת העיניים תיחשף.

דיקטטורים קיצוניים במזרח התיכון הם פרי יצירה של הזרם המרכזי של המדיה

האם פעם תהיתם מדוע ישנם יותר דיקטטורים קיצוניים עבור כל אדם במזרח התיכון מאשר בכל אזור אחר? מה בפוליטיקה הערבית מובילה להיווצרות של כל כך הרבה מנהיגים קיצוניים?

חשוב לשים לב כך שהמקור למידע שמגיע לציבור אודות המזרח התיכון הוא אותו מקור המקדם את הרעיון שמנהיגים ערביים קיצוניים מהווים איום לאזור, וההנהגה המערבית, בגלל מניעים של הגינות ומוסר, צריכה לרסן את גורמי הרשע האלה.

לפי הדרך בה הזרם המרכזי של המדיה מספרת את הסיפור, אותם מנהיגים קיצוניים חשים כעס כלפי ישראל וארצות הברית. בגלל אותו כעס, הם מחפשים לזרות הרס במזרח התיכון, שהיה נשאר שליו בלעדיהם.

ועדיין, בעוד שחלק מהדיקטטורים הערביים נחשבים ל"רעים" ול"לא מוסריים" כיוון שאינם מאפשרים התנהלות משטר דמוקרטי בארצם, גם מנהיגי ערב הסעודית לא מאפשרים שיטת משטר זו. אבל, כיוון שהאחרונים נהנים מתמיכת המערב, הכינוי של דיקטטור אף פעם לא מוצמד אליהם.

האמת היא שככל שהסעודים יעשו דמוקרטים יותר, כך יצמצמו את שיתוף הפעולה איתנו. אז למה שנרצה את זה, שואל גרגורי גאוס, מומחה לערב הסעודית באוניברסיטת ורמונט. ("הגיע זמן להטיל ספק במקומה של ארצות הברית בערב הסעודית", 20/5/2003, פורסם בכתב העת מדיניות חוץ במוקד) ")Time to Question the US Role in Saudi Arabia" Foreign Policy in Focus May 20, 2003)

במשך המאה האחרונה במזרח התיכון, היו מספר "שליטים ערביים רדיקליים" שפורסמו ע"י המדיה העולמית כמהווים איומים אסטרטגיים לכוחות המערב. הראשון בהם היה נאסר המצרי, אחר כך היו מנהיגי אש"ף, אסד מנהיג סוריה, קאדאפי שליט לוב, איטולה חומייני מאירן, סדאם חוסיין, אוסמה בין לאדן, ושוב סדאם חוסיין.

אילו הזרם המרכזי של המדיה לא היה מציג שליטים אלה כמהווים איום, הם לא היו נתפסים כאיום. באופן דומה, אם המדיה לא הייתה מפרסמת כתבות שמדגישות את חוסר היציבות האזורית, רוב האנשים לא היו רואים בעיה באזור. המדיה מתייגת רעיונות ועניינים מסוימים כרלבנטיים, ומתמקדת רק בהם, תוך התעלמות מעניינים אחרים.

מה שהמדיה איננה מספרת לנו הוא שאותם מנהיגים שולטים במשאבי כלכלה מדינתיים מזעריים, חסרי תעשיה וידע טכנולוגי, ולכן כל אמצעי הלוחמה שברשותם הושגו ממדינות מערביות, כולל הלוחמה להשמדה המונית שברשותם. באופן שבו הסיפור מסופר על ידי המדיה, המנהיגים המערביים יודעים היטב שהדיקטטורים "רעים", ובכל זאת הם מאשרים מכירה של לוחמה קונבנציונאלית ולא קונבנציונאלית. מאוחר יותר, כשמתגלה במדיה דבר קיומן של עסקאות מכירה אלה, המנהיגים המערביים אומרים: "דיקטטורים רעים שכמותכם, אינכם מתנהגים באופן מוסרי ואינכם מראים יחסי שכנות טובים, לדעתנו יש להפיל אתכם מהשלטון".

כך מתנהלת מלחמה חדשה על מנת לפרק מנשקו משטר שנתמך וזויין על ידי אותן מדינות שלוקחות חלק בהפלתו. וכל זה מתרחש, לדידה של המדיה, מפני שמנהיגים מערביים נלהבים בחרו בעמדה צדקנית והכריזו "די למצב הקיים- יש צורך בדמוקרטיה וחירות במזרח התיכון".

הזרם המרכזי של המדיה לעולם איננה חוקרת מתשאלת גורמים ממשלתיים כשאלה טוענים שלא שמו לב לכך שסדאם חוסיין הוא כל כך רע, או כשה- CIA מכריזה: "תמכנו באוסמה בין לאדן בשנות השמונים המוקדמות כדי להילחם ברוסים באפגניסטן, אך אחר כך הוא הפך למשוחרר רסן".

אף זרם מרכזי של המדיה איננה מכנה גורמים ממשלתיים בכירים שקרנים כשהם מביאים את התירוצים העלובים לעיל. לציבור אף פעם לא מציגים את העובדה שהכוונה הראשונית הייתה לפרק את הדיקטטור מנשקו. במקום זה, נאמר לנו שהתוצאה נגרמה בעקבות "טעות אנוש".

אז מה אנו יכולים ללמוד מכל זה?

שרק אותם מנהיגים ערביים שאינם משתפים פעולה עם גורמי חוץ מכונים "רדיקליים" ו"איום לביטחון האזורי". השליטים של כל מדינות עתירי הנפט אינם יותר דמוקרטים ממנהיגי לוב או עירק, אך הם נחשבים לפחות קיצוניים.

המומחה למזרח התיכון פרופסור סטיבן זונס שואל: "האם בערב הסעודית יקרה מה שקרה בפנמה של מנואל נוריאגה ובעיראק של סדאם חוסיין- שם ארצות הברית תמכה בדיקטטורות במשך שנים, עד שלפתע הכריזה עליהן כמהוות איום כל כך גדול עד שהצדיק פלישה למדינות אלה והפלת המשטר"? ("הגיע זמן להטיל ספק במקומה של ארצות הברית בערב הסעודית", 20/5/2003, פורסם בכתב העת מדיניות חוץ במוקד) ")Time to Question the US Role in Saudi Arabia" Foreign Policy in Focus May 20, 2003)

אם אנחנו רוצים לפתור את הסכסוך במזרח התיכון ולא ליצור עוד "דיקטאטורים ערביים קיצוניים" על מדינות המערב, ביוזמת ארה"ב ומערב אירופה, להפסיק למכור טכנולוגיה צבאית לכל המדינות במזרח התיכון. עצירת המכירה של אמצעי לוחמה תביא לסופם של "שליטים ערביים קיצוניים ומסוכנים".

כיצד גורמי החוץ מצליחים להתחמק למרות רמת הרמאות הגבוהה כל כך?

מפני שמה שמוצג במדיה בנוגע לסכסוך במזרח התיכון (בלי קשר לאיפה הדברים מוצגים- בישראל, בעולם הערבי, באירופה או בארצות הברית) מותאם בזהירות לפרמטרים מסוימים שמקובלים. הפרמטרים כוללים הפיכת הסכסוך למוסרי על ידי זה שמאפשרים לכל צד להפנותל אצבע מאשימה כלפי הצד השני. המטרות והתוכניות של גורמי החוץ לעולם אינם נידונות. במקום זה, מניחים שכל המנהיגים המערביים מעוניינים רק ב"קידום מאמצי השלום".

לעולם אין התייחסות לשאלה האם מכירת אמצעי לוחמה לאזור מקדמת את השלום. אופרת הסבון שהזרם המרכזי של המדיה מציגה כל יום כדיפלומטיה במזרח התיכון.

האם שמתם לב פעם כיצד הזרם המרכזי של המדיה מתייחסת לאנשי דיפלומטיה מהמזרח התיכון ולמנהיגים באזור? נראה שהכיסוי התקשורתי שלהם ניסוב סביב השאלה מה אנשים אלה "אוהבים" ואיך הם "מרגישים" בנוגע למנהיגים אחרים באזור, והם תמיד מוצגים כאנשים בעלי תפיסה גבוהה מאד של מה נכון ומה לא נכון. כמעט כל הכישלונות בתהליך השלום מוצגים כנובעים מ"טעויות" שנעשות על ידי מנהיגים במזרח התיכון. נראה שהכול מתאים למה שמכנה החוקר פול דיוויד קולינס "הפרספקטיבה המוטעית של ההיסטוריה", לפיה דיקטאטורים ערביים קיצוניים הם תוצר של "ספונטאניות נסיבתית", וכאילו לא נתמכו וזויינו על ידי מדינה מערבית. אינתפאדות נגד ישראל "פורצות" מפני שהפלסטינאים "מתוסכלים".

הזרם המרכזי של המדיה לעולם איננה מעלה שאלות כלפי האובייקטיביות והאמינות שמיחסים לדוברים ממשלתיים. כך אין אף פעם ספקנות כנה לגבי השאלה האם הכרזה מסוימת היא אכן נכונה או שמא רק טכסט שהוכן מראש.

בנוסף לכך הזרם המרכזי של המדיה מציג את המנהיגים הלאומיים כפטריוטיים בבסיסם, שמנסים לעשות עבודה טובה, לעשות את הדבר הנכון, את מה שהכי טוב לארץ שלהם. מובילים אותנו לאמונה שבסופו של דבר, כל מה שמעניין אותם זה שלום אזורי ויציבות, או להבטיח את הכניסה שלהם והנצחתם העצמית בספרי ההיסטוריה.

המניע שלהם הוא תמיד פשוט, כנה, אצילי ופטריוטי, ומנהיגים אזוריים אלה תמיד מוצגים כסוכנים עצמאיים. המדיה לא מגלה שום השפעות אחרות על תהליכי קבלת ההחלטות שלהם. כשפרשנים לכאורה מרואיינים, נראה שכולם יודעים בדיוק מדוע פוליטיקאים במזרח התיכון עושים מה שעושים ומה מניע את פעולותיהם, למרות שכל המידע שעומד לרשות "המומחים" הוא אותו המידע שמדווח במדיה או מוצג דרך הדובר הלאומי.

הכיסוי התקשורתי והפרשנות על מנהיגי המזרח התיכון תמיד עוסק בדרכים לניהול העצמי; זה לעולם לא קשור למה שמנהיגי חוץ מספרים להם או מצפים שיעשו. לא משנה מה פוליטיקאים במזרח התיכון יעשו, זה תמיד מוסבר בתקשורת כהצגה.

לדוגמא, נאמר לנו שמפני שאריאל שרון לא חיסל את ערפאת ב-1982 בבירות, הוא מתנקם בו עכשיו ולכן הוא שומר אותו תחת סגר ברמאללה. לכאורה, שרון רצה להרוג או לגרש את ערפאת, אך בוש סירב לכך, למרות שבוש בעצמו אומר שערפאת כבר איננו רלבנטי לתהליך. כך ערפאת לא יכול לצאת מביתו או ממשרדו, ושרון רק "מציג" בזה שאינו נוקט באף פעולה כלפי האדם שלפיו מכוון את כל הטרור נגד ישראל. בינתיים, כשלשרון ישנה הזדמנות להיפטר לגמרי מערפאת הוא אינו עושה זאת, ובמקום זה מנחה את צה"ל לכוון טיל למשרדים הראשיים שלו שרק גורם נזק לבניין.

הזרם המרכזי של המדיה והמומחים שלהם לענייני המזרח התיכון לא מפנים את תשומת ליבנו לאבסורדיות שבפעולות כאלה, ובמקום זה הם מצביעים רק על ההיבטים השטחיים ביותר של הסיפור.

לכשנבחר, המדיה מציגה את הסיפור של המנהיג הלאומי כאילו זה מתקשר רק "לאופי", בלי קשר לכמות החסרונות שלך האדם. הוא לעולם אינו מוצא מתפקידו בגלל חסרונות אלו, ובכל סקנדל מתחשבים בנקודת המבט שלו.

למשל, לא משנה כמה סקנדלים נחשפו, שכללו את המעורבות של ראש הממשלה הנוכחי אריאל שרון או הקודם אהוד ברק, אף אחד מראשי הממשלה לא ניצב בפני כל ניסיון להביא להתפטרותו, ולבסוף הסקנדלים נשכחו. המדיה אף פעם לא חקרה יותר לעומק.

הזרם המרכזי של המדיה מיידעת אותנו שארצות מכריזות על מלחמות מפני שמנהיגים לאומיים לא מחבבים זה את זה. לדוגמא, במלחמת המפרץ הראשונה, הנשיא בוש האב כעס על סדאם חוסיין. מצפים שהציבור יאמין שכל הסיפור היה שבוש התרגז על סדאם מפני שהאחרון לא עשה מה שבוש ביקש ממנו, כלומר לא הסכים לצאת מכוויית.

במלחמת המפרץ השנייה, הנשיא בוש אמר לאומה האמריקאית, "האדם הזה הוא בריון, דיקטאטור, לא בן אדם נחמד, ואני הולך לעשות את הדבר המוסרי ולהיפטר ממנו". המדיה אפשרה את התמונה הזאת להיות מוצגת ללא עוררין, וכך בצורה זו תועדה ההיסטוריה.

עבור הזרם המרכזי של המדיה, דיפלומטיה בין לאומית מנוהלת לפי העיקרון של "כימיה חיובית" ו"פגישות מקריות". מלחמות הן תוצאה של שני מנהיגים שלא מסתדרים ביניהם. הסכמי שלום אינם נחתמים בגלל שהמנהיג של אחד הצדדים היה "עקשן".

אם הזרם המרכזי של המדיה אחראית לשידור הפרשנויות השטחיות האלה, אז הם לוקחים חלק במאמץ של גורמי החוץ למניעת פיתרון המשבר במזרח התיכון. עיתונאים וכתבים שמופיעים יום- יום בטלוויזיה בלי להצביע על התפיסות המוטעות האלה גם הם חלק מהבעיה.

במקום להדגיש את הגיחוך והסתירות במדיניות ובפעילות של מנהיגי החוץ, הזרם המרכזי של המדיה אומרת דברים כמו "אפילו בזמן שהנשיא בוש משקיע את היוקרה האישית הרבה שלו ואת הסמכות של לשכתו בהשכנת שלום ישראלי-פלסטינאי..." זה מציג את גורמי החוץ כרודפי שלום תמידיים, כמי שאינם מתעניינים בשום דבר אחר.

בעיתון "ניו יורק טיימס" ביוני 2003, התפיסה שלנו את המציאות מעוצבת עבורנו כשאנו קוראים פרשנויות כאלה על פסגת עקבה: "עכשיו יש לו שלושה פרויקטים מרכזיים שהוא לקח על עצמו: הבניה מחדש של עיראק ואפגניסטן, ו"משרת המיילדת" למדינת פלסטין החדשה שהוא חוזה במפת הדרכים לשלום. שוב ושוב במהלך הנסיעה שלו, בוש הבהיר את דעתו שסילוקו של הדיקטאטור העיראקי מהמזרח התיכון פתח את הדרך לביצוע האג'נדה המדינית הנותרת. לפיו, עיראק תיהפך למודל לדמוקרטיה במדינה מוסלמית".

בשום מקום בניתוח הזה אין ביטוי לספקנות לגבי השאלה האם הנשיא מונע על ידי שיקולים אחרים, או איך בדיוק סילוק דיקטאטור אזורי "פותח את הדלת לשלום" או כיצד ארצות הברית תהפוך את עיראק למודל דמוקרטי. אין דיון לגבי סיבת כישלונם של הסכמי אוסלו, או למה המצב יהיה שונה הפעם.

העובדה שהנשיא האמריקאי משקר לעולם איננה מוצגת בתור אפשרות. במקום הצגה מדויקת של המציאות, מאכילים לציבור אופרות סבון לגבי המניעים לפעולות של מנהיגים לאומיים והגורמים שמשפיעים על החלטותיהם.

הזרם המרכזי במדיה הישראלית איננה שונה כלל.

להלן דוגמא למה שמאכילים לאזרחי ישראל במדיה המרכזית. כתב הארץ הוותיק אבי שביט מסר לציבור הישראלי ב-12 ליוני 2003 שכשגורמי חוץ כמו הנרי קיסינג'ר נפגשים בסודיות עם מנהיגים ישראליים - זה רק כדי להנחות אותם לגבי הפעילויות הפנימיות של הדיפלומטיה הבין לאומית, מה ששביט מכנה "תפיסה קיסינג'ריאנית של המציאות". לכאורה המנהיגים הישראלים מקשיבים לגורמים מדיניים מבוגרים מאד, שלא מלאו משרות ציבוריות במשך יותר משלושים שנה, ואז מחליטים "להיענות להנחיותיהם", וזה הסיפור לגבי מה שמתרחש בזירה הפוליטית.

שביט כותב: "אבל, רבין לא היה התלמיד היחיד של קיסינג'ר. היה לו עוד תלמיד, אנרגטי וחרוץ, שהוא כיום ראש ממשלת ישראל. לכן, כשמנסים לפענח את המדיניות של אריאל שרון, יש לקחת בחשבון שהוא פועל כפי שפועל מתוך תפיסה קיסינג'ריאנית של המציאות... קיסינג'ר ושרון שומרים את דבר קרבתם בשקט - רוב המפגשים ביניהם לא מגיעים לתשומת לבה של המדיה. למרות זאת, הקשר בין הלוחם הישראלי-יהודי לבין הגורם המדיני האמריקאי-יהודי מאד חזק. שרון רוחש כבוד רב לקיסינג'ר, וחושב עליו כעל מי שיודע להוסיף מימד היסטורי ובין לאומי להבנה של שרון עצמו את ההתרחשויות מסביבו.

איכשהו שביט חושב שהשורשים האתניים של קיסינג'ר משחקים תפקיד בעיסוקים הסודיים שלו עם רבין ושרון. נאמר לנו ששרון רוחש "כבוד רב" לקיסינג'ר אך שביט לעולם לא טורח לשאול מדוע מנהיגים לאומיים ישראלים כמו שרון מנהלים פגישות סודיות עם גורם ממשלתי שאינו נבחר.

שביט ממשיך: "זו הסיבה בגללה שרון עכשיו מוכן למתוח את ההיגיון הקיסינג'ריאני לסופו האולטימטיבי- הוא החליט להעניק לפלסטינאים מדינה בתקופת הביניים ולפנות שבעה עשר ישובים אפילו ללא הסכם שלום. בשני המובנים האלו, שרון הוא יותר רבין מרבין. הוא הפך לתומך הבולט ביותר של אסכולת הסדר הביניים והוא מוכן ללכת עד הסוף עם הגישה הפסימית-מעשית שלו."

לפי הפרשן הפוליטי הבכיר והכתב המוביל של עיתון הארץ, מה שבאמת קורה זה ששרון מתחנך בדיפלומטיה בין לאומית ובזמן שהמנהיג הישראלי השמנמן מזדקן- הוא סוף- סוף מתחיל להבין את מה שקיסינג'ר בן ה-85 מספר לו לכל אורך הזמן- שהדרך הטובה ביותר לפתור את הסכסוך היהודי- ערבי זה לנקוט בגישה הפסימית- מעשית. שרון אינו עושה כפי שעושה כיוון שהוא "שונא ערבים" או מפני שהוא "פעיל ימני קיצוני", כפי ששאר העמיתים לעיתון של שביט מספרים לציבור הישראלי כבר שלושים שנה, אלא מפני שהוא "לוקח שיעורים בדיפלומטיה בין לאומית מהמורה הרוחני שלו, הנרי קיסינג'ר".

השאלה מדוע שרון מתווה את הגורל הפוליטי של ישראל על פי יעוץ שניתן לו מקיסינג'ר- שלא מילא תפקיד ציבורי בדמוקרטיה מערבית כבר יותר משלושים שנה- לעולם איננה חלק מהדיון המועלה על דפי העיתון המוביל של ישראל.

מסיבה זו הכיסוי התקשורתי המרכזי בישראל לגבי קיומו של הסכסוך במזרח התיכון איננה אמינה.

אז למה העיתונות לא מספקת לנו את התשובה המלאה?

במשך יותר מחמישים שנה גורמי החוץ מגיעים לאזור כדי "לעשות הסדר שלום", אך בסופו של דבר הם תמיד נכשלים. אך כשמנהיגים מהמזרח התיכון נוסעים למדינות אחרות, לדעת כולם הם מובילים את הדיונים ומספרים לגורמים "זה המינימום שאני מוכן לקבל". במציאות המצב הוא הפוך; נאמר להם מה גורמי החוץ מצפים שיעשו בצעדים הבאים.

הדיונים הדו צדדיים האלה לעולם אינם מתחילים בסודיות. בפתיחתם תמיד ישנם צילומים בהם כולם מחייכים ולוחצים ידיים. ואז הם סוגרים את הדלתות. הסכמי אוסלו נידונו במשך שמונה חודשים לפני שנחשפו לציבור. זה איפשר להסתיר מעיני הציבור את המטרות האמיתיות של ההסכמים.

מדוע הם פועלים כך? מפני שאינם רוצים שתדע.

ואז הם מגיעים למפגשים האזוריים, ממשיכים לחייך, מצטלמים עוד, אך אף פעם לא מספרים לך מה באמת אמרו זה לזה. במקום זה, הדוברים מחלקים הצהרות כתובות על "מפגשים בונים" ו"צעדים בוני אמון", או הצורך "להאיץ את תהליך השלום" ואז העיתונאים כותבים כאילו זה באמת מה שנאמר. איכשהו אף אחד לא מצביע על כך שכבר ראינו קודם את "יוזמת השלום החדשה" הזאת.

או שקיימת קונספירציה מאסיבית של המדיה העולמי ומנהיגי מדינות המערב להסתיר מכולם את האמת, או שהעיתונאים והכתבים עושים את עבודתם בצורה הגרועה ביותר ואינם מעוניינים להשיג את הסיפור המלא.

בכל מקרה, הזרם המרכזי של המדיה נכשלה בתפקידה כ"רשות הרביעית" וכמגינה האחרונה על חירותו של העם. הסיבה היחידה בגללה גורמי החוץ יכולים להמשיך במרמה שלהם היא שהמדיה מתחנפת אליהם במקום להתייחס להצהרותיהם ולפעולותיהם באופן ביקורתי. החוסר בדיווח אגרסיבי הוא אחת הסיבות להמשך קיום הסכסוך במזרח התיכון.

ובעוד שהכתבים מחקים כמו תוכיים את מה שמספרים להם הדוברים של הפוליטיקאים הלאומיים, הם מפספסים את הדברים החשובים באמת - עסקאות הנשק, הלחץ לשמור על מחירי הנפט נמוכים ועל המחירים בדולרים וכו'. אין פלא שרק מעט אנשים מודעים להיבטים אלה של הסכסוך במזרח התיכון.

השליטה על מקורות הנפט באזור ומכירת אמצעי לוחמה ע"י מדינות מערביות לדיקטטורים במזרח התיכון אינם נושאים חשובים מפני שהזרם המרכזי של המדיה איננה מדווחת על נושאים אלה.

כמו שאמר הפרשן הקנדי המפורסם מרשל מקלוהן: "המסר הוא המדיה".

בסכסוך במזרח התיכון, המסר הוא מה שהזרם המרכזי של המדיה מחליטה שיש לספר לציבור. ברור שהתפיסה הציבורית נתונה למניפולציה. הסיבה היחידה בגללה רוב האנשים מאמינים שהיעדר מדינה פלסטינאית הוא הגורם לחוסר היציבות באזור היא שזאת התפיסה שהמדיה מחדירה לראשינו. גם בלי הקמת מדינה פלסטינאית בחמישים השנים הקרובות, המזרח התיכון יכול להגיע ליציבות ושגשג. הסכסוך מצוי יותר אצלנו בראש מאשר על הקרקע.

אם יהודים וערבים רוצים לחיות בשלום זה עם זה, עליהם להוציא את הזרם המרכזי של המדיה מהסכסוך באזור שלהם, במקום לנסות לשכנע את המערך התקשורתי ש"אנחנו צודקים והם טועים".