ישראל אינה האויב מספר אחת של הערבים

אפילו אם ישראל נתפסת כאיום לעולם הערבי, האיום האמיתי בא מהזרים אשר משך עשרות שנים משחיתים מנהיגים ערביים ומנצלים את המשאבים הטבעיים של עמיהם. הזרים הם הסיבה ש-50 השנים האחרונות היו כה אומללות עבור הפלסטינאים. לעתים, הזרים משתמשים בישראל כדי לדכא את הערבים ואת הפלסטינאים, לפעמים, הם עושים זאת בעצמם; התוצאה הסופית היא זהה -- הערבים הם קרבנות.

אווילי להאשים את מדינת ישראלבקיומו הממושך של הסכסוך. לא היתה למדינת ישראל שום סיבה לרצות ללבות את הסכסוך באינתיפדה הראשונה או בשניה. הדבר האחרון שישראל רוצה הוא שעולם כולו ידבר על איך על ישראל להקים מדינה עבור הפלסטינאים. לכן אין לישראל שום אינטרס להצית את הסכסוך.

ישראל לא מרתיחה את הסכסוך הערבי-ישראלי, ולכן אי-אפשר להאשים אותה באי-היציבות במזרח התיכון. אמנם, ייתכן שמעשי ישראל לפלסטינאים מזיקים ואינם צודקים, אך אין זאת הסיבה להימשכות הסכסוך.

לכן, כשהערבים מאשימים את שרון או את מפלגת ליכוד, הם משחקים לידי הזרים. הזרים רוצים שהערבים ימקדו את כעסם בישראל, כך שלא יגלו כיצד הזרים שולטים במשאבי עמיהם ומשחיתים את מנהיגיהם. הסכסוך במזרח התיכון התחיל זמן רב לפני ששרון, הליכוד או ההתנחלויות ביהודה ושומרון נכנסו לתמונה. על-ידי הבאת הערבים להתמקד בישראל כפושעת, איש לא יסתכל על הזרים ויבין את האמת.

אם הערבים רוצים לדעת מיהו אויבם מספר אחת, עליהם לחזור אחורנית להתחלה, כשהזרים התחילו לראשונה להפוך את המזרח התיכון לקולוניות משלהם. למרות שהקמת מדינת ישראל היתה חלק ממאמץ הקולוניזציה, היהודים לא היו אלה שהרכיבו את העיסקה. הזרים השתמשו גם בעם היהודי וניצלו אותו, אולם בדרכים שונות.

לו תפקיד הזרים במזרח התיכון היה נחשף, או אז הערבים היו יכולים לבחור בין שני הצדדים האחרים: ישראל או הזרים.

לפני קבלת החלטה זו, על כל הערבים, ובמיוחד הפלסטינאים, לזכור שמ-1948 עד 1967, ישראל היתה אחראית לעליה אדירה ברמת החיים של הערבים הישראלים, כמו גם ביחס לערביי יהודה ושומרון ועזה מ-1967 עד 1992. אף אם ישראל גרמה עוולות רבות לפלסטינאים, אז ועכשיו, העובדה נשארת שהישראלים היו האוכלוסיה הלא-ערבית היחידה שהיתה מעונינת בהעלאת רמת החיים ואיכות החיים של הערבים.

הזרים -- עם כל העזרה, תוכניות השלום, היוזמות, מפות הדרכים וסוכנויות הפליטים של האו"ם -- לא היו מסוגלים לעשות זאת. משך 50 שנה, בעית הפליטים הפלסטינים נותרת לא-פתורה בגלל שהכוחות הזרים לא רצו בפתרונה. ברור שמדינת ישראל היתה בעד העברת הפליטים לבתי קבע, והיתה עושה זאת לו הותר לה. הזרים לא התירו לישראל לעשות כן, ובמקום זאת, הפעילו את או"ם לנהל את צרכי הפליטים כך שבעית הפליטים תישאר לא-פתורה -- והכל בכדי להאריך את הסכסוך.

מיהם איפוא חבריהם האמיתיים של ערביי פלסטין, ומי מציגים את עצמם ככאלו אך למעשה ממשיכים את הטרגדיה, שנה אחר שנה? עם איזו דת יש לערבים יותר במשותף, היהדות או הנצרות? מי מצויד יותר כדי לעזור לפלסטינאים לפתח את כלכלתם, הישראלים או הזרים?

על-מנת לפתור את הסכסוך, ערבים ויהודים כאחד חייבים להבין שהם אינם האויב מספר אחת זה של זה, ושגורם שלישי הוא הסיבה שהסכסוך האזורי ממשיך. אם ברצוננו לפתור טרגדיה אנושית זו שלכאורה אין לה סוף, עלינו קודם כל להבין מהיכן היא נובעת, ומדוע היא עדיין עומדת בעינה. או אז נוכל לרשום תרופה.

כדי להפשיר את הקרח, הערבים חייבים לראות שמדינת ישראל אינה אחראית ליצירת המתח והעוינות במזרח התיכון. לא מדינת ישראל היא זו שמשמרת מנהיגים ערביים קיצוניים בשלטון, ישראל אינה כה רבת-עוצמה. הזרים גדולים יותר וחזקים יותר ממדינת ישראל. לו רצו שישראל תפסיק את כל פעילות ההתנחלות ושתסוג לגבולות 1967, הם היו מאלצים את ישראל לעשות זאת כבר מזמן. קיום ההתנחלויות הוא ערובה לזרים שתמיד תהיה בידם סיבה לנזוף בישראל.

הזרים אף פעם לא נוקטים דרך קשוחה עם ישראל בגלל שפתרון הסכסוך אינה מטרתם הסופית. לו מדינות המערב היו מטילות חרם כלכלי נגד מדינת ישראל, מנתקות קשרים דיפלומטיים, מפסיקות סיוע חוץ, המנהיגות הלאומית של ישראל היתה ממלאת את כל דרישות הזרים. לא כך קורה משום שהזרים מעונינים בהימשכות הסכסוך.

כשערבים מקבלים את הטיעון "אנו שונאים את ארה"ב בגלל שהיא תומכת במדינת ישראל", הם משרתים את האינטרסים של הזרים. על הערבים לשנוא את ארה"ב בגלל מה שהיא עשתה להם ישירות -- השחתת המנהיגים הערביים, שמירת ההמונים הערביים בפיגור חברתי וכלכלי, ניצול משאבים טבעיים של המזרח התיכון ובזבוז המשאבים הכלכליים של מדינות ערב על נשק במקום על פיתוח כלכלי אזורי.

יהודים וערבים חייבים להבין שלמרות מה שהמנהיגים הזרים אומרים בפרהסיה, הדבר האחרון שהם רוצים זה שלום במזרח התיכון. מאז ההתערבות הראשונה של הבריטים בעשור הראשון של המאה ה-20, הסיבה העיקרית למריבה היא הגורמים הזרים ותשוקתם לשלוט במשאבים הטבעיים של האזור.

הערבים אינם מהווים איום למדינת ישראל

משך כל ההיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי, שני שקרים נאמרו לציבור הישראלי: שהערבים בכלל -- והפלסטינאים בפרט -- הינם איום לקיומה המתמשך של המדינה היהודית, ושהסיבה שאין שלום באזור היא שהערבים לא "מכירים" במדינת ישראל.

למה שמדינה תערער על קיומה היא בהתעקשותה ששכנותיה יכירו בקיומה?

המשמעות האמיתית היא שאם ארץ ערבית כן מודה בזכות קיומה של מדינת ישראל, היא יכולה לצפות למשהו בתמורה. אם-כן, לו מתכנני האסטרטגיה הדיפלומטית של ישראל היו חכמים, כבר לפני עשרות שנים היו מודיעים שממשלת ישראל אינה מכירה בקיומה של אף מדינה ערבית. אז, אם מדינה ערבית היתה מחליטה להכיר בקיומה של מדינת ישראל, ושואלת מה ישראל מוכנה לתת בתמורה, ישראל היתה יכולה להגיד: "ישראל תכיר בקיומה של ארצכם." במקום זאת, מנהיגי ישראל מערערים על לגיטימיות אומתם בכך שהם מבקשים שהערבים יעניקו לה לגיטימיות.

ישראל קיימת בגלל שהיא קיימת, והיא לא זקוקה לשום הכרה מכל מדינה שהיא -- ערבית או אחרת -- כדי לאשר עובדה זו. לא מעניין כהוא זה אם טוניסיה, בחריין, עומן, תימן, לוב, סוריה או עירק אינן מודות בקיומה של מדינת ישראל. ביובל האחרון, לא זאת בלבד שישראל שרדה מבלי שרוב העולם הערבי יכיר בקיומה, היא שגשגה.

הטיעון שהערבים מאיימים על קיומה של ישראל מוטעה גם הוא. אפילו רצה העולם הערבי להשמיד את ישראל, אין הדבר אומר שביכולתם לעשות כן. לישראל יש את התשתית הצבאית השביעית בגודלה בעולם, ומבחינה טכנולוגית היא מקדימה את העולם הערבי בשנות-אור. חרף עליונותה הצבאית הברורה של מדינת ישראל, מנהיגותה הלאומית ממקדת את תשומת-לב הציבור הישראלי ב"איום הערבי", כדי שהישראלים ימשיכו להאמין שהם מעורבים בסכסוך עם העולם הערבי כולו.

כדי לסלק את הרעיון שהערבים מהווים איום לישראל, התבונן מקרוב בכל אחת מארצות ערב. לרוב, הן סובלות מאיכלוס יתר, חסכים בחינוך, חוסר פיתוח כלכלי ורודנות. אין מדינה ערבית אחת שמסוגלת לייצר את כלי נשקה בעצמה. אין מדינה ערבית אחת בעלת יכולות טכנולוגיות משמעותיות, או בעלת השפעה פוליטית או כלכלית אמיתית בעולם.

אז מדוע שהישראלים יפחדו מאומות ערב?

הסיבה היחידה שהציבור הישראלי מפחד מרודנים ערביים היא שהתקשורת העולמית מציגה אותם כ"קיצוניים" ו"מפריעים לשלום האזורי" כשלמעשה עמיהם חסרי-ישע, חסרי-אונים, עניים וחלשים.

למה שישראל תחשוש שרודנים ערביים כמו סדאם חוסיין ישמידו את המדינה היהודית או יגרמו לה נזק רציני כשאנו יודעים שכל הנשק והטכנולוגיה הצבאית שעירק רכשה מקורם בחברות בארה"ב, אנגליה, צרפת וגרמניה? אם ישראלים היו חוששים לביטחונם, עליהם להפנות אצבע מאשימה כלפי הארצות הללו ולהאשים אותן בניסיון להשמיד את מדינת ישראל בכך שהן מספקות טכנולוגיה צבאית ונשק לרודנים ערביים "בלתי-יציבים".

אבל לא זה הדבר שהמנהיגות הלאומית הישראלית מספרת לאזרחיה. היא מספרת להם ש"הערבים רוצים להשמיד את מדינת ישראל" במקום להפנות את הכעס הקולקטיבי כלפי מדינות מערב שאישרו מכירות נשק אלה. בכך היא משאירה את הציבור הישראלי משוכנע שהערבים הם הסיבה שהסכסוך ממשיך.

עוד דבר שקר המוצג על-ידי מנהיגי ישראל -- במיוחד אלה במחנה הימין -- הינו שלו הוקמה מדינה פלסטינית, היא היתה מקדמת טרור וטרוריסטים אלו היו מאיימים על ביטחונה של ישראל. בעוד שהטרור מהווה בעיה עבור ישראל, אין הוא מאיים על קיומה.

ועל אף שהרשות הפלסטינית בהחלט קידמה טרוריזם כבר מתחילת הסכמי אוסלו, הטרור מעולם לא התקרב להשמדת המדינה היהודית.

מתחילת שנות השמונים המוקדמות, מנהיגי ישראל הזהירו שאירן "במרחק חמש שנים מהשגת נשק גרעיני". עשרים שנה יותר מאוחר, בחמישי ליוני, 2003, שר החוץ של ישראל הצהיר ש"עד 2006 לאירן יהיה נשק להשמדה המונית."

מדוע המנהיגים הלאומיים של ישראל מנסים לנטוע בציבור הישראלי פחד שהערבים הם איום גדול בהרבה ממה שהינם באמת?